בכל מקום כותבים עליו. מדברים. "מלח הארץ", שאיפה של כל נער להגיע למעמדו.

כמובן שגם אני צריכה לראות אותו בכל מקום.

את הבחור שמופיע בסיוטים שלי, אותו אחד שאני מנסה להדחיק ממני כמה שיותר. מנסה לשכוח מה הוא עשה ואיך זה הרגיש וכמה ולמה ואיך. ומנסה לשכוח שהוא האשים אותי. שהוא כעס ובסוף אני הייתי האשמה.

אני כל כך כועסת. זועפת. לא יכול להיות שכזה זבל ייקרא מלח הארץ, גיבור ישראל. מה שתרצו. לא מגיע לו להגיע לאיפה שהוא הגיע. ועוד כשהוא לא עשה כלום כדי להגיע לשם. כלום!!!! סתם צירוף מקרים ששימח אותו.

בכל מקום הוא מופיע. לא עוברות חמש דקות בלי שאני רואה את הפרצוף הדוחה שלו.

לא יודעת מה לעשות.