זה מן בוקר כזה של אי שקט בעירוב שלווה נפשית. לקום בבוקר שישי אחרי שבערב הקודם בישלת לעצמך אוכל אסיאתי ומחשבות טראגיות, ולהתחיל לסדר את המגירות של המוח. לנסוע למן מקום קסום כזה שבו הכל טכנולוגי וחדשני, ועם זאת להיות לבושה כמו שהתלבשו לפני כמה עשורים. לדבר עם אנשים שתמיד נמצאים סביבך אך מעולם לא יצא לך להחליף איתם יותר משלום שלום. לנסות לשים זין אחד גדול על כל מי שסביבך ובעיקר מי שרחוק ממך. להגיד לעצמך שזה לא העיקר ולא משנה, לא הוא ולא הדבר הזה שתקוע לך בראש כבר כמה שבועות. זה סתם, הוא סתם, הכל סתם. לדעת שקשה לך להאמין בדברים שמסביבך וקשה לך לקבל החלטות. לדעת שאת מעמיסה על עצמך המון, יותר מדי, מכל בחינה. לדעת שאת לא מוכנה לתת לעצמך את הדברים הכי טובים ובעיקר לדעת שזה צריך להשתנות. לדעת שמגיע לך הכי טוב בעולם. לדעת שאת חייבת להפסיק לחשוב יותר מדי.