אחד הרגעים שאני הכי אוהבת בעולם זה הרגע הזה שבדיוק נגמרת הצפירה, אבל עדיין שומעים עוד את הצופרים הרחוקים יותר, קולות שהולכים ודועכים במשך כמה שניות. הצפירה מתחילה בפתאומיות, אבל המעבר בינה לבין העולם הרועש פחות חד. 

בצפירה השנה התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. התרגשתי שאני מספיק גדולה כדי להבין למה עצובים, בוגרת מספיק כדי להבין שזה כאב שאני לא מכירה וטוב שכך. קצת קשה לומר את זה, אבל הייתי גאה בעצמי. לגרום להם לחזור לחיים לא יכולתי, לצערי, אבל אני מקווה שהקהל והמשפחות השכולות אהבו את מה שהבאתי בשבילם. זה המעט שיש ביכולתי לעשות.

סוף סוף היה יום עצמאות נחמד.