כתבתי עכשו קטע נורא יפה על זה שעוד שעתיים תהיה בגרות, בין האחרונות, ושאני לא מבינה איך סיימתי 12 שנים במערכת החינוך ואני לא מרגישה שקיבלתי חינוך אמיתי. ושסדר העדיפויות של מערכת החינוך מטריד אותי (מאפשרים לי ללמוד פיסיקה או ביולוגיה בהרחבה, אבל ספרות, מקצוע שאני אוהבת מאוד לא יכולתי להרחיב). גם בבית הספר עצמו זה מורגש, פעילויות שכבתיות יתקיימו רק על חשבון שיעורי ספרות, אזרחות או תנך. מעולם לא הוציאו אותי משיעור מתמטיקה כדי להעשיר את עצמי יותר.

אני לא אומרת שחמש יחידות מתמטיקה זה לא חשוב. זה חשוב מאוד וככה מפתחים סביבה מדעית וטכנולוגית איכותית. אבל בין מאות אלפי (?) תלמידים שמסיימים את בית הספר כל שנה, לא כולם אוהבים מדע ומתמטיקה. לא צריך למנוע מילדה בת 15-18 ללמוד ספרות (מורחבת) בתיכון, כמו שלא צריך למנוע מילדה סקרנית ללמוד חמש יחידות מתמטיקה.

כל זה עוד לפני שהתחלתי לדבר על החוסר בשיעורי חינוך מיני. אלה השיעורים שזכורים לי הכי טוב. בכיתה ה׳ קיבלתי מחזור, המון זמן לפני כל החברות; לא ידעתי מה זה ונכנסתי להיסטריה. חודשיים אחר כך עשו לנו שיעור והסבירו לנו מה התהליך שקורה בגוף, אני זוכרת שנורא שמחתי להבין את מה שהתפרש בהתחלה כסתם המון דם שיוצא לי מהגוף.

וגם בכיתה יב זה חשוב. וגם יא וגם י, זה תמיד חשוב. כן, גם בגיל של ההורים שלי זה חשוב. כי שש שעות בשנה לא מספיקות כדי לדבר על כל הנזקים שהחינוך המיני הלקוי בבתי הספר גורם. כשכן נזכרו לעשות שיעור, אחד יחיד ובודד, גיליתי שמרבית הכיתה שלי (גם הבנות) לא היו תומכים בי אם היו יודעים על התקיפה המינית שעברתי, כי הם פשוט לא היו מוכנים להאמין שזה נחשב לא בסדר. הם היו בטוחים, ועדיין מתעקשים, שאונס זה כשגבר קופץ על אישה משיח. 

יש לי עוד המון דברים לומר אבל חייבת לצאת לבגרות.

לא מתלוננת ולא מתבכיינת, מעבירה ביקורת.