אף פעם לא הייתי בלוויה. למען האמת, קיוויתי גם לא להיות. לפחות לא בגיל שמונה עשרה, לפחות לא מהר כל כך. לפחות כשזה לא אדם שהכרתי, לא אדם שהשפיע כל כך על מישהו שכל כך חשוב לי. אני נורא מפחדת עכשו. בלוויה אני אתמודד, אבל מה יהיה אחרי? איך הוא יסתדר? להיות לבד בצבא, בחיים, בלי משפחה. איך אפשר להמשיך ככה? מאיפה אוזרים כוחות? איך משתקמים אחרי דבר כזה, ועוד במיוחד במהלך שירות צבאי?

כאב שאי אפשר להעביר במילים. כאב שאני לא מתקרבת אפילו ללהבין אותו, למזלי הרב. כאב שאני מקווה לא לחוש, ושאף אחד לא יצטרך לחוש. 

הלוואי ומכאן הכל רק ילך וישתפר.