קצת מצחיק, אני אולי הג׳ובניקית הראשונה שנפצעה ממש בתחילת השירות. ככה זה, שברירית. אם יש דבר אחד שאני הכי שונאת בעולם זה להיות חריגה. אבל מה לעשות, עכשו יחד עם הפציעה מגיעים ימי מנוחה (שתמו להם), פטורים כאלה ואחרים, ביקורים בבתי חולים... לא כיף. ובמיוחד לא כיף כשזה מבדיל אותי מהחברים שלי. באמת לא רציתי שיקרה כזה דבר, תמיד קורה לי משהו. אפילו לא נפלתי, ונכנסתי ממש לכושר, וזה מתפקשש לי עכשו ועד פסח אצטרך לסחוב את זה ככה. מזל שפסח קרוב, למרות שזה גם קצת עצוב כי הקורס פשוט טס. כאילו רק התחלתי ובעצם ארבעה חודשים מסתיימים עוד רגע.

בשיחה עם חברה אמש היא אמרה לי ״את מרשימה, זה מאיים על אנשים, הם מפחדים מדחייה״. זה משהו שהרבה זמן לא הבנתי. תמיד חשבתי שאנשים נרתעים ממני מסיבה מסוימת, התביישתי נורא ובעצם כל הזמן הזה אנשים התרשמו ממני והביישנות התפרשה אצלם כהתנשאות. אני ממש משתדלת בצבא, שזה מקום יחסית חדש בשבילי, להפתח יותר ולהתחבר יותר, להיות פחות ביישנית ופחות לנסות להוכיח את עצמי, יותר לנסות להיות עצמי וזהו. אני עצמי והכל סבבה. אם הגישה הזאת תמשיך, מתישהו אולי אפילו אצא עם מישהו. אולי.

מחר נגמרים ימי המנוחה, מפחיד קצת. יהיה טוב.