עוד שלושה שבועות לקורס, יש כבר ריח של סוף. נשארה שבת אחת בבסיס, שזה ממש כלום. הכאבים מהפציעה פחות גרועים עכשו, שזה טוב. 

בכל סופש שאני יוצאת צצה אצלי תחושה כזאת שכביכול לכל אחד מהחברים שלי בצבא יש מישהו שמחכה לו. יש לי אמנם הורים שמצפים לקראתי, אחיות ושלוש חברות פשוט מדהימות, ואפילו כלי נגינה שממתין לי שבועיים בכל פעם, אבל אני לא מרגישה שיש בן אדם אחד ממש ממש קרוב שמצפה לרגע שאגיע הביתה במהלך כל השבוע. מישהו שביום ראשון יחכה כבר לשישי בצהריים, שארד מהרכבת, ונלך לאכול איפה שהוא או סתם לשנוצ ביחד. זה חסר, ממש חסר. חסר שלא היה כזה מעולם, חסר שאני כל כך מפחדת להפתח ולחשוף את עצמי. כאילו יש בי מנגנון שגורם לאנשים לחשוב שאני רובוט בלי רגשות. ״אדישה״, אמרו לי השבוע. חבר שלא מבין שלמילים שלו יש משמעות, שהוא חושב שזה לא מזיז לי אבל לא מבין שהוא פוגע, כי לא, אני לא אדישה. לומר לי שלא אכפת לי, שלא באמת חשובה לי הקבוצה או החברים, כשהם הדבר שהכי חשוב לי כרגע. כשאני באמת משקיעה ואוהבת, זה כל כך קשה לשמוע, וכנראה זה מה שרוב האנשים מקבלים ממני. אני לא מצליחה להבין איך, הרי זה כל כך לא אני. 

אני מקווה שעד סוף הקורס החברים יבינו כמה אני אוהבת אותם.

(חברה הקדישה לי השבוע פתק קטן: ״תזכרי שאת אהובה ולכי תכבשי את העולם״. תודה אהובה, זוכרת)