חזרתי לפה לכתוב, אחרי הרבה זמן. חזרתי לפה כי אני מרגישה שלכתוב זה הדבר האחרון שנשאר לי כדי לפרוק את בליל המחשבות הסבוך שיש לי בראש.
יצאתי מהפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית עם שאלה מאוד ברורה: "האם אקבל את עצמי כמו שאני על הטוב והרע, או האם אמשיך להלחם בתקווה שמשהו בי ישתנה?".
ברור לי כבר מזמן שהקבלה שלי את עצמי היא מה שמטריד אותי בפנים. היא מה שמונע ממני להיות מי שאני רוצה. ברור לי שלו רק אתייחס אל עצמי צורה סלחנית יותר, ארגיש הרבה יותר טוב. אבל אינני מצליחה להרגיש רגשות חיבה עצמיים, לא כשיש לי בעיה עם כמה תכונות שאינני מצליחה לקבל. כיצד אפשר לקבל תכונות הנתפסות בעיני (ובעיני רבים בחברה) כתכונות רעות? כיצד אני יכולה להשלים עם הצורך שיש לי לפעמים לעשות דברים שעלולים לפגוע ברגשותיהם של אנשים שאני אוהבת אם יידעו על הדבר? הצורך הוא שם. ליד הלב הרחב שלי תופס לו מקום איזור חשוך וייצרי במיוחד. הוא מה שגורם לי לרצות לחקור, להסתכן, לקרוא תיגר על מוסכמות, ולעשות דברים שנתפסים בעיני אנשים כרעים. הוא שם. אינני יכולה להתכחש לו. אינני יכולה להפטר ממנו, כי בסה"כ מדובר ברגשות אנושיים.
אמרתי לפסיכולוגית: "אני לא חושבת שיש טעם לקבוע פגישה נוספת כרגע." אחרי שנים של היכרות, הכל שוב מתנקז לזה - קבלי את עצמך! אין דבר שאני רוצה לעשות יותר, אבל קודם כל, עומדת בפני משימה - לנטרל קצת את המצפון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
