להילחם עם עצמי שלא לחתוך, לא להקיא, להיות נורמלית.
תתעלמי מהעובדה שאכלת בזמן האחרון המון, הרבה יותר ממה שהסכמת.
תתעלמי מהעובדה שגם כשאת אומרת לעצמך שהיום לא אוכלים הרבה את אוכלת.
תתעלמי מהכל, את חזקה.
לא לחתוך לא לחתוך לא לחתוך לא לחתוך לא לחתוך.
הצלחת כל כך יפה, נשארו עכשיו רק צלקות, את לא צריכה את זה! שלי את חזקה.
חזקה.
חזקה.
חזקה.
חלשה, כל כך חלשה.
יופי, אין לך איפה לחתוך.
הרגל, עומרי חותך ברגל.
אל תקחי את הסכין! שלי לא! את חזקה מזה!
אני חלשה...
הבטחת להרבה אנשים! לכליל לדנה לשיר למיכל ליעל.. אל תעשי את זה!
אני לא יכולה..
למה עשית את זה?
כי אני חלשה, את לא רואה את זה, אבל אני כל כך חלשה.
את לא חלשה!
אני כן.. אני צריכה לסיים את מה שהתחלתי לפני כמה שבועות, לסיים את הטעות הזו.
יש לי את הכדורים.
הפעם דנה לא תעצור אותי.
היא לא תדע, אף אחד לא ידע.
אני אשאיר מכתבים.. אולי להורים שלי יכאב קצת.. ולמשפחה.. אבל השאר? השאר יתגברו, הם כמו רקמה אחת, הם תומכים אחד בשני, ואני ממש לא חלק מהרקמה הזו.
את יודעת טוב מאוד שאת משקרת לעצמך.
את יודעת שדנה שתישבר, שמיכל תגיע למצבים לא טובים, שיהיה פחות מישהו שיגן על יעל מלעשות שטויות, את יודעת טוב מאוד שזה יכאב להרבה אנשים.
אין לי סיבה להיות כאן, אני רק סובלת, כל כך הרבה אנשים שחשובים לי.. אבל אף לא אחד שאני מרגישה שאני חשובה לו כמו שהוא לי..
תעזבי אותי.
אני רוצה לגמור את זה.
שלי, אני מכירה אותך.
ואני גם יודעת שאת יודעת שיש אנשים שאכפת להם ממך.
ואני גם יודעת שכל כך קשה לך להאמין לזה כי את אף פעם לא קיבלת את היחס הזה כשהיית קטנה.
ואני יודעת שזה פגע בך, אני מכירה אותך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת.
שלי, את חזקה.
תניחי את הסכין, את חזקה.
שלי אני יודעת עד כמה זה קשה לעבור ילדות כמו שלך, כמה זה קשה להיות הבן אדם הזה שכולם שונאים, זה שכולם מאשימים, זה שמנצלים.
אבל את עברת את זה.
אל תישברי עכשיו.
אם את מכירה אותי כל כך טוב, אז למה את לא נותנת לי פשוט ללכת? את הרי יודעת שזה הדבר שאני הכי רוצה..
בדיוק מהסיבה שאני מכירה אותך כל כך טוב.
זה משהו שאין דרך חזרה ממנו.
אז תתאפסי! את חזקה.
את חזקה.
ואני יודעת שהרבה פעמים יש דברים שהתחרטת עליהם, ואני יודעת שתתחרטי גם על זה.
אבל מזה לא תהיה דרך חזרה.
זה מוות.
מוות סופי.
אבל..
לא את תקשיבי לי! את יכולה להמשיך להגיד תירוצים, להתעלם מהאמת, אבל אני מכירה אותך יותר טוב מעצמך.
ואת לא עושה את זה.
אני לא מוכנה לתת לך.
תתאפסי ותתחילי מחדש.
זה קשה, אני יודעת, אני יודעת כמה קשה לשכוח את כל מה שהיה, כמה קשה לשכוח הכל ולהתחיל מחדש.
אבל את יכולה.
אז מה אם החברה הכי טובה שלך בכיתה היא אותה אחת ששנאה אותך ביסודי?
עובדה שעכשיו אתן חברות טובות ואחת בלעדי השנייה קורים דברים לא טובים, ואם את לא מאמינה לי תסבירי לי איך ברוב הפעמים שהיא נשארת לבד היא אחר כך לחוצה? או חוזרת עם ריח של סיגריות? את יודעת טוב מאוד את התשובה.
כי לא היה מי שישמור עליה.
וההגנה שלה גם ככה רופפת.
יופי אז סיבה אחת להישאר, לא מספיק לך? אז תסתמי ותקשיבי.
דנה, זוכרת אותה? כן, זאת שהכרת מהבלוג שלה זאת שאת כל כך אוהבת.
כן, אותה אחת שמנעה ממך לעשות את זה בפעם הקודמת.
היא בעצמה אמרה לך שהיא לא מוכנה לאבד מישהו.
היא בעצמה אמרה לך שהיא לא מוכנה לתת לך ללכת כי אחרת היא תלך איתך.
אז הפעם היא לא כאן כדי לחזק אותך, אשמתה? לא, את זו שמנעה ממנה לדעת את זה.
אבל את גם לא חייבת לדבר, פשוט תנסי לדמיין מה היה קורה אם היית הולכת.
...
קשה נכון? עכשיו תנסי לחשוב לא רק על דנה, על עוד הרבה אנשים.
בלתי נסבל נכון?
תזכרי מה הרגשת כשגילית שטל מתה, את הכאב הזה.
את רוצה לגרום לעוד אנשים להרגיש אותו?
לא.. זה כל כך כאב אז.. אני לא מוכנה לתת לאנשים האלו.. אלו שמסמלים כל כך הרבה בשבילי.. לעבור.. לעבור את זה..
רואה? מצאנו עוד סיבה.
ועכשיו לפני שתגידי שאני סתם חופרת לך ואין לי מושג על מה אני מדברת, בואי אני אגלה לך סוד.
אני? אני זו את.
אני המסכה של עצמך, זו ששמת עלייך מגיל 3 כדי לא להפגע.
אני נראית חזקה נכון? אני נראית כאילו הכל בסדר אצלי ואני התגברתי על הכל והכל מושלם אצלי פתאום, כאילו לי אין בעיות נכון?
אז שתדעי, ככה אנשים רואים אותך.
ואת? את אני, את את אבל בלעדיי.
את לא מסוגלת להסתובב בלעדיי, אני כבר מכירה אותך, אבל אני גם יודעת שמתחת להכל, את עצמך, את בן אדם מיוחד.
קשה להבין אותך, קשה להבין מה המשמעות של הדברם שאת עושה והאמת? שהרבה פעמים אנשים יחשבו שאת מטומטמת.
אבל, תחשבי על זה:
זוכרת שאמרת למישהי - "ממש אהבתי את השיער שלך" וחייכת?
או שאמרת למישהי אחרת שאהבת את המשקפיים שלה,
או שאמרת לאנשים שאת אפילו לא מכירה שלום ברחוב.
הרבה אנשים לא יבינו למה את עושה את זה, הרבה יחשבו שאת מוזרה, נכון.
אבל אולי כמה מהאנשים הרגישו לבד? אולי הם חשבו לרגע כמוך, לעזוב.
ואז אמרת להם שלום או החמאת להם והם הרגישו טוב עם עצמם.
ומי כמוך יודעת כמה זה כיף כשמחמיאים לך או עושים לך טוב?
אז קדימה תתאפסי, תניחי את הסכין שעדיין אצלך ביד, תנקי את החתכים שכבר הספקת לחתוך ותציירי חתול.
ותני לחתול שם.
ותדמייני לעצמך עולם שלם בתור חתול.
ואת אפילו יכולה לעשות כמו פרוייקט הפרפר, רק במקום פרפר חתול.
אני יודעת כמה את אוהבת את החיות הפרוותיות האלו.
את חזקה, קשה לך להאמין לזה, אבל עובדה, את חזקה מספיק בשביל להעלות את הפוסט הזה ולא לדחוף אותו לטיוטות, חזקה מספיק בשביל להודות בדברים שאת לא מודה.
ואת יודעת מה? רוצה רשימת וידויים כדי להקל עלייך? כדי שתרגישי יותר חזקה על זה שבאמת אמרת ואת לא מכחישה?
קדימה.
אני כאן בשבילך.
אבל.. עלולים למצוא את הבלוג.. זה יביך..
אז? מי יעיז לצחוק עלייך? הפחדנים שלא מוכנים להודות בכלום?
קדימה.
אוקיי..
הממ..
את בטוחה?
שלי, אני בטוחה.
תכתבי את הרשימה המזורגגת הזו.
כל מה שמפריע לך, כל מה שאת לא מצליחה להסביר לעצמך בראש.
הכל.
הממ.. אוקיי ><
אני מחבבת שלושה אנשים רומנטית, את פ', מ' ובן אדם חסוי שאני לא מוכנה להודות לעולם שאני מחבבת.
פ' ~שם שמור במערכת XD~ לא יודעת, יש בו משהו מיוחד, בתחלה הכחשתי את זה בכל תוקף, בסופו של דבר הסכמתי לעצמי להאמין בזה, אבל אם שואלים אני עדיין מכחישה, בפני עצמי אני מודה, אחרים? לעולם לא.
אבל בזמן האחרון זה דועך, ואני מאושרת מזה, כי אני ממש לא רוצה לחבב אותו, זה הדבר הכי מעצבן שקיים.
כי הוא בן אדם ממש נחמד! אבל אם אני מחבבת אותו זה סתם מעצבן בייחוד כשאני יודעת שאין סיכוי, כידיד זה יותר טוב.
מ' ~שמו גם שמור במערכת~ האמת דווקא כשהבנתי שאני מחבבת אותו קיבלתי אגרוף לבטן כי עד שהסכמתי לעצמי להודות בזה הוא בדיוק התחיל לצאת עם מישהי, מי? חברה ממש טובה שלי.
דאמט? יאפ, לחלוטין, אבל היא לא הייתה מוכנה לתת לזה צ'אנס, היא חששה שזה לא יסתדר וששניהם יפגעו, והאמת שאני מבינה אותה, אם היה לי חבר שהיה גר כמה שעות נסיעה ממני היה לי קצת קשה להסכים..
אבל בסוף הם נפרדו, היא הרגישה ממש רע בנוגע לכל זה וללהיות איתו, ועכשיו הם בסדר, לא ביחד, אבל בסדר.. קצת חבל לי כי הם היו יכולים להיות חמודים ביחד..
האמת שאני והוא מדברים לא מעט בפייסבוק, ודיי משעשע, האמת? שאני מעדיפה את זה ככה.
~השלישי גם חסוי~
הממ.. עד גיל אני חושבת 13 ניסיתי להיות משהו שאני לא.
תמיד הלהיב אותי דברם כמו דם ומוות ומוזיקה שהיא חזקה ושונה, דברים לא רגילים.
וכמובן שהדחקתי את זה וניסיתי להיות כמו כולם..
רק בשנה האחרונה התחלתי לבנות את עצמי עם מה שאני אוהבת, לא מה החברה אוהבת.
והאמת? אני מאושרת מזה, נמאס לי לנסות להיות מושלמת.
תנו לי לשמוע שירים בשקט ותעזבו אותי.
אני חושבת שבני אדם זה דבר מיותר, שכולנו צריכים למות.
ולא, לא פשוט להעלם וזהו.
כי זה יהרוס את כדור הארץ.
אלא להעלם בהדרגתיות.
אנחנו רוצחים את הפלנטה, ואני חושבת שאנחנו ממש מיותרים כאן, מלחמות, תעשייה, זבל, כל מיני דברים שאנחנו עושים.
אנחנו כאילו חופרים לעצמו קבר מתחת לרגליים.
אני לא מאמינה באלוהים.
אבל אני גם לא לא מאמינה.
אסביר~
אני אתאיסטית.
פעם הייתי מסורתית, שמרתי מסורת והכל אבל אף פעם לא באמת האמנתי בזה.
בשנה אחרונה בין תהליכי הבנייה העצמית התחלתי ללמוד קצת על אתאיזים דאך האינטרנט וגם דיברתי עם אנשים והגעתי למסקנה שאני פשוט לא מאמינה באלוהים, זה נראה לי פתטי להאמין בו.
אבל מצד שני אני חושבת שחייב להיות משהו עליון, משהו מעבר לכדוה"א אבל לא כוח עליון כמו שאנשים מאמינים בו.
אלא משהו שצריך לחקור אותו ולגלות אותו.
זה קטע מוזר אצלי, אבל זה משהו שאני רוצה לחקור, האם באמת קיים משהו כזה(כוח עליון, משהו חזק יותר מההבנה שלנו) או לא.
האם כל העולם עומד עפ"י חוקי הטבע או לא.
אני מאמינה שלא כי היקום עצום, אי אפשר אפילו להתחיל לתפוס את גודלו.
אז אין סיכוי שאין משהו יותר חזק מההבנה שלנו.
אני הבן אדם הכי ביישן שקיים.
ניגודיות לא הגיונית בעליל אבל אסביר.
כשאני עם החברים שלי מהבית ספר, אני שלי מסויימת, פשוטה, קצת הזויה, אבל איכשהו נורמלית.
כשאני עם המשפחה אני סגורה, לא מבינה איך לעזאזל אני קשורה וםשוט מתנהגת כמו ילדה טובה ושותקת.
אבל כשאני עם חברים לא מהבית ספר? אנשים כמו דנה, מיכל, אור, אנשים שלא הכירו אותי כשהייתי קטנה, אני הרבה פחות ביישנית.
אני יותר אני, אני הרבה יותר מאושרת כשאני עם חברים האלו מאשר שאני עם החברים מהבית ספר.
למה? כי הם האנשים היחידים שאני יודעת שהתחברו אליי רק בגלל מה שאני, לא בגלל העבר שלי, מה שעשו לי, פשוט.. חיבבו את מה שאני.
הבעיה שלי עם החברים של מהבית ספר גורמת לי להיות קצת סגורה זה שהם מכירים אותי.
וההיכרות הזו חוסמת אותי.
אני פשוט לא מסוגלת.
אבל אני עובדת על זה.
והמשפחה שלי? אני לא מרגישה קשורה בשיט.
כולם דתיים ומסורתיים ואני חייזר אתאיסט.
והכי נוראי? אני אפילו לא יכולה להגיד לאף אחד שאני אתאיסטית, למה? כי הם יצחקו לי בפרצוף.
(המשפחה שלי הצביעה ברובה ש"ס בבחירות האחרונות, כן ש"ס המפלגה היחידה שבה הפריימריז לא דמוקרטיות)
הממ.. אני חושבת שזהו.. אני חוששת לפרט יותר מזה ><
נו, זה גם משהו.
רואה? אם לא היית חזקה היית כותבת את כל זה? לא, נכון?
ועכשיו דברים קצת יותר מסודרים לך בראש נכון?
אז קדימה, תנשמי עמוק ותלכי לישון.
כשתקומי בבוקר, יהיה יותר טוב.
זה הפוסט שהיה לי הכי קשה לכתוב בחיים.
במשך שעה עמדתי עם העכבר של הלחצן של 'שמור' עד שהעזתי ללחוץ.
אני מקווה שאתם לא תשפטו אותי על מה שכתוב.
עריכה 19/4: וואו, אני כל כך רוצה לדחוף אותו בחזרה למחילת הטיוטות אבל.. לא.
די, יש דברים שאני חייבת להוציא החוצה, ואם אני אשאיר את זה בפנים בטיוטות אני אתחרפן.
28/4: זה נראה כאילו יש לי פיצול אישיות.
אחלה XD
Shelly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי שהייתי חתול אנטיפת.