לפעמים אני מייחלת להיות אנורקסית.
אני מבינה את הסכנות שבזה, אני יודעת כמה רע זה, אבל לפעמים? לפעמים אני פשוט מקנאה בבנות ההן.
יש לי חברה שהיא לא אנורקסית אבל המשקל שלה היא אנורקסי, והיא אוכלת והכל, אבל היא אנורקסית.
אוכלת ולא משמינה.
ואני? אני אוכל גרגר אורז ואני יעלה שלושה קילו.
אני משתדלת לשמור.
כל הזמן שאני רוצה לנשנש משהו אני משתדלת לקחת תמיד פרי או ירק, ירק לרוב.
כשאני אוכלת אני אוכלת מעט, לא כמו פעם.
ואני משתדלת לרוץ כשבא לי.
אבל נגיד עכשיו, יצאתי לרוץ, ורצתי קצת ואז כאב לי בחזה והיה לי קשה לנשום.
אז הייתי חייבת להפסיק.
ואני פשוט מרגישה שזה לא מספיק.
שאני צריכה להוריד עוד, לאכול פחות, לעשות יותר ספורט.
וגם אז זה לא יספיק.

לפעמים אומרים לי שרזיתי, ואז אני נעשית מאושרת לכמה רגעים ואז חושבת "הם סתם מנסים להיות נחמדים, אני יודעת שעליתי"
ואז קורה עוד משהו שמערער לי את הביטחון ואז הופס! יום שלם בלי לאכול כמעט כלום.
כמובן שמיד אחר כך מגיע בולמוס אכילה שאני מנסה למנוע ללא הצלחה ואז ההרגשה הרעה חוזרת ואז אני צמה לחצאי ימים או לימים שלמים.
וזה כמו מעגל שלא נגמר.

כי אני לא יפה.
בטח שלא מושכת.
אז הדבר היחידי שאני יכולה לעשות כדי שמישהו אי פעם יתענין בי זה להיות רזה.
אבל אני שמנה.

 ושום דבר שאני אעשה בעניין לא יעזור.

Shelly