ללכת שוב ושוב לאותו המקום, זה עושה לי רע, אבל אני אוהבת את זה.
לעלות שוב לקבר שלה, לראות אותו, לראות איך השם שלה חרוט בשיש המבריק.
אני הרגתי אותה. 
תכננתי להרוג את עצמי אבל זה השתבש.
כל פעם כשאני מגיעה לכאן אני נזכרת באותו היום, שהיא באה אליי במפתיע אחרי שהיא מצאה את הבלוג שלי וקראה שאני מתכננת למות.
היא רצה ותפסה אותי מכניסה את הכדור לאקדח, אני לא אשכח את זה שהיא הכריחה אותי לדבר איתה, אפילו רק באותו הרגע לפני שאני עושה את זה ובאותו הרגע, לא היה לי מה להפסיד.
הסכמתי.
היא התחילה לשאול אותי מתי הכל התחיל, מתי התחלתי לחתוך, מתי התחלתי להרוס את עצמי, שלב אחר שלב.
ואיכשהו, היא גרמה לי לשנות את דעתי.
הייתה לה ההשפעה הזו על אנשים, הרוך שלה, האהבה הלא נגמרת שלה, היא יכלה לשנות גם את השטן.
בשלב מסויים חיבקתי אותה מלמלתי לשיערה "אני אוהבת אותך" וישבנו ככה כמה דקות.
לאחר מכן, אמרתי לה "אני הולכת לאקדח, לא כדי לירות, כדי להוציא את הכדור, אל תילחצי"
והיא הנהנה בחיוך.
שמחתי, אולי באמת הייתה לי סיבה להישאר.
אבל אז, כשהרמתי את האקדח מסיבה שלא הבנתי הוא פלט את הכדור.
ולפני שהבנתי מה קרה, חולצתה הלבנה התמלאה בדם, וחור יחיד וקטן, בלתי מזיק לכאורה היה בשולי חולצתה, קרוב מדיי ללב.
צפיתי בה, במלאך שהשאיר אותי כאן מפרפר בין חיים למוות.
אני לעולם לא אשכח את מה שהיא אמרה לי באותם רגעים, רגעיה האחרונים.
"ג'יין זו לא אשמתך, ואני רוצה שתבטיחי לי דבר אחד, את תישארי כאן, ותחיי בשבילי, את תהיי העיניים שלי, השפתיים שלי, הידיים שלי.
אני אמשיך לחיות דרכך, אל תוותרי, אני אוהבת אותך.."
ואז היא כבר לא יכלה לדבר.
פיה התמלא בדם, ועיניה נעצמו.
ואז הכל התערפל, לא הרגשתי כלום, לא שמעתי כלום, ראיתי דמעות יורדות אבל לא היה לי מושג ממי, שמעתי יפחות, אבל לא ידעתי מי מתייפח.
הייתי חלולה.
אחרי פרק זמן מסויים, דקות, שעות, אני כבר לא יודעת.. שמעתי סירנות.
ואז חזרתי לעצמי.
הרגשתי נורא.
התייפחתי וצרחתי וחיבקתי אותה כל כך חזק.
התמלאתי בדם שלה אבל לא היה לי אכפת.
היו צריכים שלושה שוטרים בשביל להזיז אותי ממנה.
אחרי כמה חודשים של טיפול פסיכולוגי הלכתי לראשונה לקבר שלה.
ואז, באותו הרגע הרגשתי שלווה.
מאז אני מבקרת בקבר שלה לפחות פעם בשבוע, אבל לרוב אני מגיעה יותר.
היא שינתה אותי.
ואיכשהו? אני לא מרגישה שזה באשמתי.
משהו בי אומר לי שזו לא אשמתי ומרגיע אותי, מלטף את הנשמה שלי ומרגיע אותי, בדיוק כמו שהיא עשתה.
מאז הכל נגמר, הפסקתי לפגוע בעצמי, הרגשתי שאני חייבת להתשקם בשבילה, ולעשות את זה לבד.
להתחזק.

אני מסתכלת על הקבר שלה, יוצאת מהתקף הזיכרון, ומעבירה את אצבעותיי על המילים החקוקות באבן - 
"אליס פיירו - 1995-2018" 
 

הסיפור נכתב על חברה שלי, היא נהרגה לפני שש שנים, וזה עדיין משפיע עליי.
היום כששמעתי את השיר הזה - so far away  נזכרתי בה, וזה השפיע עליי, אז כתבתי את הקטע הזה.
הוא מוזר ומעציב אותי, וכתוב נורא, אבל זה עוזר לי.
אז.. תהנו?

Shelly