חל אחרונה אני בקושי אוכלת.

אין לי זמן לזה, אני רצה בין מאות דברים ומוצאת את עצמי בסופו של יום מותשת ופשוט נרדמת לפני שאני מספיקה להכניס משהו קטן לפה.

וככל שעובר הזמן הופך להיות לי פחות אכפת.

ועכשיו זה מתנקם בי.

כי השבוע הקרוב זה שבוע שבו אני זוכה לקצת מנוחה כי אין לי הדרכות או משהו מיוחד אז אני אוכלת משהו.

אבל עכשיו.. אני אכלתי מקודם עם המשפחה שלי ארוחת ערב. עכשיו בא לי להקיא. 

אני לא מסוגלת, כואבת לי הבטן ואני כל כך מתחרטת שאכלתי.

אני רק רוצה ללכת לישון ולקוות שזה יעבור לי עד הבוקר או משהו.

בינתיים, מספיק לי תפוח ליום.

וגם זה יותר מדיי.

ואיכסה.

אני מרגישה כמו אנורקסית.

לא משנה כמה אומרים לי שרזיתי אני מסתכלת במראה ולא שמה לב להבדל. להפך, אני רק מרגישה שמנה. 

אני מנסה לראות, להסתכל. אבל כלום. אני לא רואה שום הבדל.

וזה מתסכל. ומוריד לי את החשק לאכול עוד יותר.

ושוב ימים של בכי ונמאס לי.

אני כבר בקושי בבית וגם כשאני כבר כאן לרוב זה בשביל לישון.

ולא יודעת.

הפוסט הזה מעצבן.

ואלוהים אדירים לעכל אוכל לא אמור להיות כל כך מסובך.

אנזימים תעבדו כבר כמו שצריך ותפרקו את האוכל בלי כאבים.

והכל מוזר מעצבן.

מתי חזר לי הקול המעצבן הזה בראש שמציק לי לגבי מה שאני אוכלת? אהבתי את זה יותר שהוא שתק.

עצמות האגן מעולם לא היו בולטות יותר.

ג׳יזס קריסט תשתוק כבר!