החדר שלי עבר שיפוץ מאסיבי.

לא רציתי אותו, אמא שלי הכריחה אותי. ליטרלי, הכריחה אותי.

ועכשיו, הייתי מוכנה להחליף את כל הרהיטים, כל מה שהיא תרצה, רק שלא תצבע לי את הקירות.

היא לא הייתה מוכנה להקשיב.

עכשיו הקירות שלי לבנים ואני יושבת ובוכה כי זה פשוט לא החדר שלי.

סיימנו את השיפוץ, סידרתי הכל מחדר, אבל זה עדיין, לא החדר שלי.

יש בו את כל הדברים שלי, אבל הוא לא שלי.

אני שוכבת במיטה ומרגישה זרה.

זה לא אני.

ואמא שלי בלי להתחשב אפילו בברוטליות מכאיבה פשוט באה עם דלי של צבע לבן ומחקה כל פיסת אישיות שהייתה לי בחדר.

וזה כואב.

כי מתחת לשכבות הצבע הלבן, אני רואה סימנים למה שהיה שם פעם, וזה מכאיב לעבור על זה בדממה ולדעת שמתחת לזה, כל האישיות שלי מוסתרת.

אני לא רציתי את זה ככה. 

אני מעדיפה את מה שהיה כאן פעם מאשר את כל.. כל הלבן הזה.

זה מפחיד אותי.

זה מאיים.

זה מנוכר.

אני לא רוצה את זה. 

בבקשה, בבקשה שמישהו יחזיר לי את החדר שלי.