אני חייבת להודות, אני מתגעגעת לילדות שלי. אני מתגעגעת לתמימות של לא לדעת כלום, שלא לדעת שבשביל כסף ההורים שלי קורעים את התחת, ושהעולם לא סובב רק סביב צעצועים ואוכל. 
כשהייתי קטנה, הדברים לא היו מזהירים, אבל היה לי טוב. נכון, הרגשתי הרבה פעמים רע עם עצמי, על זה שאני שמנה, שאין לי חברים, אבל... היה לי בסדר. הייתי קוראת, הייתי לומדת בערך, הייתי עושה כלום ושום דבר.
כשהתבגרתי, הבנתי שדברים פועלים קצת אחרת, אבל גם אז דברים השתפרו, לפחות בשלב מסויים. 
זה מצחיק אותי שלפני שנתיים הייתי שמחה ומאושרת, והיום... אני מרגישה קצת כמו קליפה ריקה. אבל גם זה לא לגמרי. כי אם לפני שנתיים היו לי הרבה אנשים לדבר איתם, הרבה אנשים שדיברתי איתם, היום זה הצטמצם לבדיוק שתיים וחצי. כשאחת היא האקסית שלי וכבר לא ככ מדברת איתי. ואני אפילו לא יכולה להאשים אותה.
אני עושה הרבה דברים, ואני עובדת הרבה יותר מדיי, אבל זה בעיקר כדי למלא את החיים שלי. כי חוץ מזה, אין לי הרבה. הציונים שלי זוועה, קטסטרופה, כמו שדניאל אומר. המנחה שלי בעבודת הגמר כועס עליי, הציונים שלי בביולוגיה שואפים לשליליים, וכל דבר שהצלחתי בו פעם מתפורר לי בין האצבעות. אם פעם הייתי בטוחה לגבי העתיד שלי, היום אני יודעת שהוא כבר הרבה פחות פשוט. כי כנראה שלא אוכל ללמדו את מה שרציתי, כי וואו התנאים ללימודי ביולוגיה הם גבוהים.
בייסיקלי האדם היחיד שאני מדברת איתו כרגע זו דנה, עם כל השאר פשוט ניתקתי קשר. עם מיכל, עם שיראל, עם ענבר, עם שנל, עם זאב, ואפילו עם בן.
יש לי את החברים מהבית ספר, שאני אוהבת בכל ליבי, אבל אני מרגישה שאפילו אותם אני כבר מתחילה לאכזב.
אולי אני סתם הורמונלית בגלל מחזור ובגלל זה זה מציק לי כל כך, אבל אולי גם לא.
אני רק רוצה למצוא משהו לעשות בחיים, שיתן לי משמעות כלשהי. משהו שיתן לי תעסוקה, ורצון לקום בבוקר. כי עכשיו פשוט אין לי, ואני רק רוצה לישון ימים שלמים.