אז... היי?

לא עדכנתי פה נצח. אופסי.

לא הרבה השתנה בחיים שלי, אבל באותה מידה ככ הרבה השתנה.

אני קצת נופלת מאחור בלימודים, וקצת מתוסכלת, והיה הארוקון מעיק, ויום הולדת מחר, ואני וקלייר כבר שנה וכמעט חודש יחד, ואני מאוהבת בה אבל משום מה היחסים בינינו קצת מתפוררים, אבל אני אופטימית, וביום של הבחירות אני נוסעת עם דנה לקנות בדים לקוספליי של ריאן, ואני מקווה שזה יהיה בסדר, אבל וול, אני קצת מתה מבפנים לפעמים מרגישה שאני קורסת אבל יש לי עבודה וחברים ואני צריכה לבקש מקדמה למשכורת של מרץ אבל קצת מפחדת כי המנהלת של המתנס קצת מפחידה ואני לא בטוחה אם מותר לי, הלימודים הם רכבת הרים שלפעמים עולה עם ציונים מדהימים ונוכחות סבירה ולפעמים יורדת לתהום עם נכשלים וימים שלמים שאני לא הולכת.

אני לא בטוחה איך אני עומדת להשתקם, ואני לא בטוחה אם אני עומדת לסיים עם בגרות מלאה, כי אני לא יודעת כלום בלשון או אזרחות או היסטוריה ב' או ספרות אבל בכל זאת אני מנסה ובכל זאת נכשלת, אני הצלחה בגיאוגרפיה וחקלאות והצלחה חד פעמים בביולוגיה, ויש לי עוד עבודת גמר לסיים ואחר כך עוד בגרות לעבור כי אני החלטתי להתאמלל ולעשות 10 יח"ל במקום חמש.

אני כבר לא בטוחה לגבי העתיד שלי כמו שהייתי פעם, כי פתאום אני כבר לא ככ בטוחה שאתקבל ללימודי וטרינריה אבל אולי אלך לעתודה, ואעשה מכינה נצחית ואשלים, אבל גם זה לא בטוח.

אז רוב הזמן שלי אני מעבירה בלצפות בסרטונים ביוטיוב של להקות שהתפרקו כבר מזמן, ודוחה את הכל כמה שרק אפשר ולרוב יותר מדיי.

אבל חברתית בשכבה אני פורחת, כי אני והכיתה שלי כבר לא מתעבים אחד את השניה וכן מדברים וכן מתקשרים, כנ"ל עם שאר השכבה, ויש לי את החברים מהבית ספר אז אני מניחה שגם זה משהו. 

והשמנים היו אצלי לכבוד היום הולדת, היה לי נחמד, קצת רועש, וקצת מוזר, ומביך כי אני אהיה חייבת להודות שאני קצת מתביישת במשפחה שלי ואולי גם קצת בעצמי, אבל היה כיף ואפילו הייתה עוגה טבעונית וראינו ילדות רעות.

אני לא בטוחה איפה אני עכשיו ואם אני אוהבת את המקום שלי, העדפתי את זה בשנה שעברה, בשנה שעברה היה לי טוב. לא רציתי שכיתה י' תגמר אבל היא נגמרה והגעתי לי"א ומחר אני בת 17. גאד דאמט. עוד שנה אני חוקית. מתי לעזאזל זה קרה? אני לא רוצה שזה יקרה. אני רוצה להתכרבל בשמיכה בבית ולהיות נטולת אחריות. יש לי המון אחריות ואני שונאת את זה. 

כשירד גשם, ראיתי חילזון, וקינאתי בו כל כך, כי הוא יכול היה ללכת לו לאט ובשלווה בלי לדאוג לכלום. בדרך חזרה הוא היה דרוס על הכביש. אז קצת פחות קינאתי בו. כי הרגשתי גם קצת מעוכה על הכביש.