התחושה הנוראית הזו של לחזור למיטה ריקה.
אני שונאת אותה.
היא תמיד אופפת אותי כמה ימים אחרי שאני חוזרת מיערה ומחמירה יותר בכל פעם מחדש
כי כשאני ישנה עם יערה, אני מרגישה בטוחה, אני מרגישה טוב
לשמוע את דפיקות הלב שלה, הנשימות שלה, זה מרגיע אותי בצורה שאני לא יכולה לתאר.
בשנה האחרונה השינה שלי נדפקה לגמרי, אני בקושי מצליחה לישון בלילה וגם כשאני כן אז זה לזמנים קצרים,
אבל כשאני נוסעת אליה פעם בחודש וישנה אצלה, אני נרדמת מהר בצורה עצובה
כי אני מותשת, תמיד.
אני אף פעם לא מצליחה באמת לישון וזה מתסכל. אבל כשאני לידה אני נרגעת והעייפות משתלטת עליי ואני מרגישה בטוחה.
וכשאני נרדמת לידה אני ישנה את השינה הכי טובה שאי פעם הייתה לי
ואז אני צריכה לחזור הביתה, למיטה שלי, לבד. וקר שם כל כך. בודד שם כל כך.
לא משנה מה, אני ארגיש בודדה. המיטה תהיה קרה מדיי, החדר יהיה שקט מדיי, תמיד תהיה התחושה שחסר לי מישהו כאן והיא לא תעלם.
בימים הראשונים זה נוראי, אני קמה בבוקר ומגלה שאני מחבקת את השמיכה שלי ואחר כך, אני מתרגלת לבדידות הזו
הקטע הנורא הוא, שכל חודש בערך, כשאני הולכת לישון אצלה, אז הכל צף שוב וזה קשה אפילו יותר
זה כמו סם ממש ממש טוב שאתה רק רוצה עוד ממנו אבל אתה לא יכול לקבל ועד שאתה מרגיש שאתה כבר נגמלת שלמדת לחיות בלעדיו..
מביאים לך עוד מנה ואתה מתמכר מחדש, חווה את אותם תסמיני הגמילה.
אפילו עכשיו, אני חייבת לישון. אני צריכה שינה טובה לפני הבגרות אבל אני לא מצליחה.
הידיעה שאם הייתי לידה עכשיו הייתי נרדמת, מתסכלת אותי בכל כך הרבה רמות.
אני פשוט אוהבת אותה וכשהיא לידי, אני מרגישה בטוחה, אני מרגישה כל כך הרבה דברים שזה פתטי.
אבל אז, אני צריכה לחזור למיטה הריקה שלי ולא משנה כמה חם יהיה מתחת לשמיכה ולא משנה כמה חזק אחבק את עצמי, המיטה תישאר קרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי שהייתי חתול אנטיפת.
