שרעפים

החזיקה את הראש בין 2 הידיים
נתנה לתמונות להתחלף
הגוף כבר מזיע והמוח לא עייף
ממשיך לכרסם אותה מבפנים
והיא ממשיכה להשלים
ושוב אין מי שישמור
עליה
המחשבות שלה רצות כמו נמרים
ותמיד אל תוך הכלוב
והדם שורף,
לא שוב.

ואיפה הסוף הטוב שלה
ואיפה הסוף

העיפה את הכוס על הריצפה
מרוב תמונות נהיה שחור לה בעיניים
הכעס מחלחל טיפה אחר טיפה
נעים כמעט כמו מים
מנתק את הרסן מהפה
משחרר לה את הידיים
ושוב אין מי שישמור
עליה
הים שלה מקיף אותה גלים
היא לא רואה חופים
היא לא רואה חוף מבטחים

.

חרא

.