שרעפים

"הבסיס די פשוט בסך הכל. יש שבעה תווים, זוכרת? כל תו מסמל דרגה. דו יהיה אחת, רה שתיים מי שלוש פה ארבע סול חמש לה שש סי שבע ושוב חוזרים לדו" דין ריפרף באצבעותיו העבות על קלידי הפסנתר הלבן בחדרו וזה הפיק שבעה צלילים צלולים ונעימים "וזה היה סולם דו מאז'ור. את יכולה לנגן את המנגינה של הסולם הזה בכל גובה. לדוגמא, אם תתחילי מסול, אז סול יהיה דרגה אחת. ואז מה זה אומר על דו למשל? תנסי לחשוב איזה דרגה הוא יהיה" נועה הביטה בפסנתר בריכוז רב מאוד והתחילה לספור בעצבנות את הדרגות באצבעותיה. "דרגה רביעית נדמה לי".

דין חייך בסיפוק והנהן לעברה. החיוך שלו המיס את העצבנות שאפפה אותה קודם לכן. הוא היה יפה ברמה שבלבלה את סדירות וקצב נשימתה. גם היא הייתה יפה. שיערה החלק גלש קדימה ונגע בקצות הקלידים הלבנים. גבה התקשית בצורה כואבת וגמלונית בעת שדין רכן ביציבות מעל הפסנתר שהיה לו כבית.
"כל אקורד בסיסי מורכב משלושה תווים. התו המרכזי הוא הדרגה הראשונה והשניים האחרים מחזקים אותו, אלו הם הדרגה השלישית והחמישית. המרווח בין כל תו באקורד כזה הוא טרצה, מהמילה טרי, זאת אומרת-שלוש. בין הדרגה הראשונה לשלישית יש טרצה גדולה ובין השלישית לחמישית יש טרצה קטנה. לא משנה, נגיע לפירוט על זה יותר מאוחר". נועה הנהנה בסבלנות על אף שחלקיקי מילים רחפו לעברה ומשמעותם לא נתפסה כלל. הצלילים שהקיפו את מילותיו של דין גרמו לכל דבר להישמע פשוט ומופלא אבל הייאוש חלחל מהר מאוד והתיישב בבטנה כשנעצה מבט מבולבל בכלי הלבן והמבריק שעמד מולה. מאיים.

"יש גם אקורדים שבנויים עם מרווחים אחרים בין תו לתו, ויש גם אקורדים שבנויים מארבע תווים ויותר, אבל את זה אני אלמד אותך בהמשך".

נועה הנהנה שוב וניסתה לעבד את המידע העמוס דרך אוזניה אל היכל ההבנה במוחה.

"הנושא האחרון במבוא זה הדיאזים ובמולים. וזה באמת לא מסובך, רק תקשיבי טוב". דין הביט בנוחיות וישירות עמוק אל תוך עיניה של נועה.

ידיו עוד נגעו בעדינות בכלי הגדול, לא מוכנות לעזוב, לא רוצות להתרחק מהשלווה שהוא הקנה להן. "רואה את הקלידים השחורים?" היא הנהנה. "זוכרת איפה התו דו?" היא הצביעה על הקליד לבן שנח צמוד לקליד שחור. "אז דו דיאז הוא במרווח של חצי טון מהדו הרגיל. זאת אומרת שהקליד השחור שליד דו, הוא בעצם דו דיאז" דין לחץ על הקליד השחור והוסיף "השם השני של דו דיאז הוא רה במול. רה במול או דו דיאז הוא התו שבמרווח חצי טון נמוך מרה וחצי טון גבוה מדו" נועה נגעה באצבעה הדקה היכן שדין נגע קודם לכן. בפס השחור שהפריד בין שני הלבנים. היא לחצה בעדינות והפסנתר נשף לאוויר צליל אחד ויחיד שהכיל בתוכו עולם קטן. צליל מיוחד. דו דיאז. רה במול.
"אז מה זה אומר על המרווח בין דו לרה?" שאל דין כמעיר אותה מהזיה קצרה.
"אני חושבת שזה אומר שיש ביניהם מרווח של טון אחד, נכון? חצי טון ועוד חצי טון" ענתה בחשש.
"בדיוק!" הריע לה דין ומחא כפיים "אני חושב שזה מספיק להיום נועיק" אמר דין וקם ממושב הפסנתר הנמוך "קריר כאן נכון?".
היא הנהנה ומחשבה נעימה ריחפה בראשה. כאילו מעולם לא הרגישה נינוחה כמו עכשיו, כאילו זה הרגע הכי שליו והכי נוח שהכירו חייה. בדיוק כמו כל רגע במחציתו.
דין פתח את הארון הגדול בחדרו וזרק לעברה סווצ'רט נעים.
מי שהביט בהם מהצד יכול היה להניח שהם אחים, אולי אפילו תאומים על אף תווי הפנים השונים. "בואי נרד למטה לאכול ואח"כ אקפיץ אותך הביתה" אמר לה.
"רגע דינקה, תנגן לי משהו קודם". הוא הביט בנועה בחיוכו הפשוט והעביר את כף ידו בתנועה חלקה על מצחו כך שהפוני הצהוב התקפל מעלה ונח שוב על עיניו. הוא התיישב לצידה ומרגע שהתחיל לנגן, הזעם שהכיר עולמו של כל שומע התכווץ עד שנעלם לגמרי. הרגיעה והשלווה שלטו בחדר כמו שמיכת משי ענקית שעטפה את האוויר.לא היה גם ריח, רק תווים.  

.