שרעפים

כל הדברים מגיעים לסוף.

הוא אי שם בארצות הברית, יחזור רק עוד חודשיים.
בא לי לבכות רק מלחשוב על זה.

והוא מתקשר כל יום והוא אוהב אותי באמת,
אבל זה פוער לי חור בלב. כואב באמת. 

ואני תקועה עמוק בין הצופים לעבודה הכי מחורבנת שקיימת,

שמשאירים אותי למשמרת של 12 שעות בסופשים בלי תוספת שכר ובלי הפסקות.

ואני נפרדת מכל כך הרבה אנשים,

נפרדים באמת,

כי פתאום זה נקלט שכל הקשרים יפרמו, 

שהמעט שיארו איתי יהיו גרעין קטן, אולי קטן מדי.

וגם מפורק, כי ביניהם אין קשר.

אני מתגעגעת.

אני כבר עכשיו מתגעגעת.