שרעפים

בואו נדבר על דואליות.
ננסה להמשיג את המילה הגדולה הזאת.
היכולת להחזיק בדעות מנוגדות, היכולת להכיל סתירה פנימית- מהי?

לא לחינם ניחנו ב2 ידיים ו2 רגליים (גם אם כולן שמאליות...), כשם שלא לחינם ניחנו בראש אחד בלבד.
שכן, דואליות משמעה לא להיות מחולק, כי אם ההפך- להיות מאוחד לפלגים, שלם לרסיסים.

אנשים אנחנו, מופלאים,
עד כי מוחינו המבריק מאפשר לנו להבין לליבו של האחר, ולהחזיק בעמדות פלורליסטיות, ולהסכים בצידקתו,
וגם- להאמין בלב שלם שאנחנו צודקים קצת יותר. 

ואני שואלת- האם אותה יכולת גאונית איננה בסך הכל יפיוף מיותר של הבחירה לשקר לעצמינו?

מתערבלים בתוך תרבות העיוורון המערבית שחוסמת בכוחות איתנים את מעבר הדם בעורקינו,
את מתת האל שלנו- הבחירה החופשית.
מתנה נהדרת.
זכות הבחירה.
בעטיפה של ממתק. בעטיפה עבה והדוקה של ממתק.

מרגשת, כובשת, נוצצת, קורצת, שואבת, מרנינה, מרטיטה, מגרה, אפילו מחרמנת.

זכות הבחירה. התרבות. זכות הבחירה. התרבות.

וכל כך בקלות אנחנו מוותרים על החופש שלנו,
וכל כך בקלות אנחנו לוקחים עליו בעלות.
אז בשביל מי זכותינו לבחור? ועד איזה גבול?
מי ששואפים לראוי, שאוהבים את טוב הלב, שמבינים את האחר ומסכימים בצדקתו,
עוד נכפה את הצדק. עוד נשליט את הצדק כעריציו הבלעדיים.

באהבה לכוח,
אהוב ליבי, הכוח, אהוב ליבינו.

יחד באותה סירה חברים, אנחנו יחד.
 

צעקות זו בתוך זו,
ומבטים שנלכדים כמו בחוט ברזל חד ומשתחררים בשבריר שניה לגלילים מנותקים,
חסרי מטרה- כשהם אינם ביחד.
וצבעם, כה לא תואם, לא נטמע אל תוך האוויר המזוהם שממלא את ריעותינו. 
ונשיפות חמות שנפלטות החוצה, ואנחות.

ככה קשה לנו יחד, וככה אנחנו מוותרים לעצמינו ונפרמים.
אתה מרים מבט, צובע את הסובבים אותך,
ואז, אפילו בלי משים וללא כוונה, הכל צבעוני לך בעיניים.
ואתה מחפש שקט, לברוח מהצעקות,
וכך יוצא- שמה שלא תרצה, יהיה בו מימד של שנאה.

וכך אתה חי, מגולגל כל כך עד שנבלע בתוכך הקצה,
רודף אחרי זנבך ומתלבט, היכן האושר?
ומתלבט, האם לעצור את החיפוש ולהיות?
או שמא זאת מכת מברשת חזקה מדי על הבד? אולי הוא יקרע, ואולי זה פשוט כיסוי אטום מדי של צבע,
לא נטמע. לא משתלב.

ומתלבט, כי בתוך עולמך הצבעוני נאבד הלבן. נאבד גם השחור.
והגבולות, והמוסר.

ומתבלט.

ומתלבט. 

הזמן עמד.
זז, אבל לאט כל כך עד שנדמה היה כי הוא עומד.
גם לא חל ולו שינוי קטן אחד, לכן היה נדמה.
והעלים, זזו קדימה, נעו לאחור, טקטקטקטקטק, במהרה. 
קדימה.
ולאחור.
והקצוות של הדשא גם, רעדו באוויר, בתזוזה קלה ומחזורית.
הצל שירד מן העץ נמתח לאורך ורוחב האור שיצרה השמש מעל.
העולם מושלם.

רגל יחפה התעטפה בגרב לבנה וסביבה מגף שחור, שחוק.
דרכה הרגל על העלים ונבלו.