שרעפים

אופטימיות זה לא פחות שקר מסרט אמריקאי. 

כשהם באים אני בסדר

כשהם הולכים זה מתחיל.

שיירה של נקודות מטיילות לי על הצוואר, דורכות על העור, נדבקות, משתחררות וממשיכות קדימה.
על השדיים, בפסיעות קטנות שנצמדות ועוזבות לסירוגין.

אל הצלעות הבולטות, אל הבטן עם הבליטה הקטנה באמצע,

.

זה מה שאני הכי אוהב בך.
(לא יודעת למה כתבתי את זה, רציתי להזכיר שככה הוא אמר,
לא יודעת למי רציתי להזכיר, כי אני באופן אישי זוכרת). 

.

אל המפשעה שלי, משני הצדדים. הן נוגעות ונוטשות, בכוח. לוחצות שם.
נקודות שלוחצות לי בכל הגוף.
אז קשה לי לנשום, ואני מבקשת שיחזרו אליי.

רק לא להיות לבד, אל תשאירו אותי עם עצמי. 

השפעה

על

עליי.

ליותר מדי דברים יש...

איזה בלבול, 

וכמיהה

להפסיק להיות-

ולהתחיל להיות שמחה.

די עם הכבדות נו,

לא טוב, אז לא צריך.

די נו, עם כל הכבדות הזאת,

די כבר.

אני בוחרת-

מה ישפיע עליי.

על פי הכמיהה שלי,

רק....

רק אני בוחרת

ובורחת

רק... שאני לא בטוחה
מה התחיל קודם.

אני

או

ההשפעה.

.

אני לא מפסיקה לראות שפתיים. אני אפילו חולמת על שפתיים.

הן בכל מקום, ומרוב שיש כל כך הרבה, אני כבר לא מצליחה לזהות של מי הן.

הלכתי היום ברחוב מעל הבית שלי, ונעצרתי במקום האהוב עליי בעולם,

היו שם- אני, כלב, נדנדות, שמש, אדמה, ברושים, שמיים.

והרוח, היא הזכירה לי שיש עובדות קבועות, שלא משנה מה יקרה- לא יעלמו לי.

יש דברים שנשארים.

ואז היא הלכה,

ואז היא הזכירה לי,

שיש דברים שלא נשארים. 

.

רגליים פסוקות.