שרעפים

"לעצום עיניים". עוצמת עיניים, שוכבת על המיטה, הבטן העירומה נצמדת אל הסדין.
"לדמיין". ומיד הפנים שלו עולות, והגוף שלו, כאילו עוטף אותי, בליטופים הכנים שלו, העדינות בקצות האצבעות שלו, מחוספסות על הפיטמות הזקורות.
הרגליים שלו כמו חובקות אותי, ואני גוהרת מעליו, רטובה.
מסתובבים. שתי אצבעות נתחבות פנימה, מחליקות על הבטן. הגב מתקמר, האצבעות נרטבות, העדינות שלו.
מסתובבות, במעגל, מלטפות את הדגדגן. מהר. מהר יותר.

"לדמיין".

המוזיקה ברקע, כבדה פתאום, הכל כבד. פנים אחרות עולות, בהירות, והמבט המוכר שלהן, קרוב אל פניי, כועס.

זה נגמר,

רטובה,

רטובות העיניים,

הוא אפילו לא אהב אותי באמת. 

טוב, הוא עדיין כאן

אבל עוד מעט הוא יסע מכאן,

לחודשיים וחצי.

ועוד שנה בערך הוא יסע שוב,

לחצי שנה לפחות.

מה עובר עליי שנכנסתי לזה בכלל?

עמוק אל תוך הדם שמתפשט מתחת לפלסטר על האצבע,
כתם צורב ודביק ועליו בד כתום מלופף.

בשניה אחת העור שלנו נקרע,

ואז,

רק אז רואים מה יש מתחת לפני השטח.

דם אדום, חזק, כועס, מתפרץ.

דיוניסוס.

אלכוהול מתחלק בגרון,
מתכווצים כל השרירים, בולעים את הטעם המר-שורף.

ואחריו לימון חמוץ נדחף במהירות אל בין השיניים,

והלשון מלקקת אותו והרוק מתערבב ונשאב פנימה,

כדי לכסות.

נשימות עמוקות.

אפולו.

בבוקר אתה נזכר שיש לך שם.

והשם הוא מסגרת.

ואת המסגרת, אל נא תפרוץ, ילד קטן.