אשמת הכוכבים של טימותי.

איך צחקתי בעולם איתך

איך תיעבתי את העתיד בו צפית

קולך, חומך, התנהגותך וכל אהבתך..

בעיר, פסענו לאורך שביל הפארק, שיקרנו אחד לשנייה שאנו מאושרים

עיוותנו את פנינו בחיוך, שילבנו ידיים לאור השקיעה באי המרוחק.

אותך, שלא יכלתי לגמרי לאהוב

אותי, שבכתה וחשה מרומה - "אין לך תחליף, את מיוחדת" אמרת והחזקת את ידי.

את העובדה שלא יהיה לנו כבר מחר 

בוא פשוט, לנצח, כן, לנצח נעלים כמיטב יכולתנו

אני נותרתי, ואתה עדיין מחפש דבר אחד שאוכל לתת לך.

"האם אתה מסתדר יפה?" "האם חיוכך לא נסדק?" 

"האם אתה אוהב אדם אחר, אהבה עמוקה?"

איחלתי ליום שלא היה אמור לבוא - ושמתי על זה מנעול.

שוב נבטיח אחד לשנייה הבטחות ילדותיות ונדון בדרכי הבריחה

עדיף על סיום בו אף אחד לא ירוויח לשאוף רק לסיום הרצוי

כי כך יצא שחלמתי את הסיוט הזה בעבר.

צריך רק לסלוח, צריך רק להמשיך לשאת את הכאב 

הרי, בטח, כן, בטח אף אחד לא יכול להשתנות. 

טיפחתי את חולשתי שלא נתנה לי לפגוע עד שכבר לא יכולתי לשרוד.

האם אתה זוכר איך נפגשנו לראשונה?

וכמו כל השקרים, הפינוקים והחולשות שלך שעוד זורמים בצבעי הזריחה האלה,

כמו ביום ההוא, אתה שוב משתנה בצורה נפלאה.

שרנו אז על אהבה, וצעדנו על האדמה

הסיום שפסלנו באומרנו "הגרוע מכל"

הוא לא היה מושלם, ועכשיו גם היטשטש

אתה תראה שבאותו הרגע כבר לא נהיה קיימים.

אהבתי אותך, 

עד הסוף, עד אותו היום 

ובכל זאת, האם אני זאת שצריכה לסיים את הכל? 

מבקשת רק שיהיה לך עתיד מאושר.

איך צחקתי בעולם איתך,

איך תיעבתי את העתיד בו צפית,

קולך, חומך, התנהגותך וכל אהבתך

להתראות.

בסופו של דבר באמת אמרת להתראות במשך תקופה ארוכה, רק לי לקח זמן לקבל את זה.