אשמת הכוכבים של טימותי.

התעוררתי לבית ריק. שמתי לב ששוב נרדמתי עם המשקפיים והספר "אשמת הכוכבים" אחוז בידי. אה. ושאני מאחרת. שיט.

קיבלתי את הספר שלי בחזרה ביום האהבה, אחרי שהוא קרא בעצמו את האוצר הקטן שלי, אז יצא לי לעבור על הציטוטים שהוא סימן שדי הצחיקו אותי, מה שעוד יותר הצחיק אותי זה שהוא המשיך להוסיף ציטוטים משלו לפעמים. הוא ממש מיוחד. (גם הספר)

לא ממש יצא לנו לדבר על הספר כמו שרציתי, עדיין רוצה. אבל אני מניחה שאצטרך לשמור את זה בסוד לזמן מה. 

(הוא סימן בסגול)

הוא ממש מיוחד, והוא התקשר היום. מה שעשה אותי סופר שמחה. 

היום היה ה"פורימון" המיוחד שלנו,

והתחפשתי לציירת. הרגשתי ממש מקורית לשם שינוי. עם סרבל שהייתי משתמשת בו כשהייתי זורקת(באמת זורקת) צבעים על קנבס והצבע היה משפריץ עליי בצורה מוגזמת, והמכחולים והציורים בידי, למרות ש...לעלות עם התחפושת הזו לאוטובוס צפוף... לא.. לא רעיון טוב.  אבל היה קול.

אבל התחפשתי בעצם למשהו שהוא אני. למרות שבפנים קשה לי להגדיר את עצמי כ"ציירת". לזרוק צבעים ולאהוב את זה לא הופך אותי לאחת כזו. 

בכל מקרה,

האבסורד זה שכל היום אני חושבת על כמה אני רוצה לכתוב בבלוג,

וכשאני חוזרת הביתה אני מבינה שאין לי מה לומר. השתגעתי? 

אני מרגישה חסרת תועלת כשאין לי מה לומר, במיוחד כשבמשך כל היום אני שותקת כי אני רוצה לכתוב את מה שאני רוצה לומר, ועכשיו אני לא מסוגלת לכתוב את מה שאני רוצה לומר ומעדיפה לומר אותם! נו באמת, מוח.

אני פשוט.. תמונות יעשו את העבודה.

היתרון היחידי בנוכחות שלי שם זה שיוצא לי לצייר לפחות 10 שעות בממוצע בשבוע. שזה... 10 שעות ממה שהייתי מציירת בד"כ.

שזה קול. לא תכננתי לצייר עז, אבל זו החיה הראשונה שעלתה לי בראש משום מה. 

הפריט(ים) האהוב עליי ביותר זה התיק שלי, ונוכחות הסיכות המקסימות שרק משפרות אותו מיום ליום. 

אני תמיד שוכחת את השם של הפרח הזה, ולמרות זאת זה הפרח האהוב עליי.