אשמת הכוכבים של טימותי.

אני חייבת להודות, למרות שאני מתביישת בעובדה שאני שונאת את עצמי 

וחושבת שזה פתאטי

לקום כל בוקר ולהסתכל על המראה

ולהסתכל מהכפות רגליים עד לשורשי השיער

ולא לאהוב אפילו דבר אחד קטן

ולנסות להיאחז בדברים קטנים שאתה אוהב שמשייכים אותך לעולם הקטן הזה

בין אם זה שרשרת או אדם

אני חייבת להודות שאני שונאת את עצמי.

חיצונית ופנימית.

את החיוך שלי, את העיניים שלי, את הגוף שלי(בעיקר, ואו. בעיקר!)

את השיער שלי, את הבגדים שלי

את האישיות שלי, את הדברים שאני כותבת

את הצורה בה אני כותבת

וזה כואב ומציק

שאני מעדיפה לשבת בחושך עם רדיוהד ומטרופולין ברקע

ולכסות את עצמי בשמיכה

רק שאף אחד לא יראה

את הפתאטיות שלי. 

אבל בכל זאת, אני מודה.