אשמת הכוכבים של טימותי.

אני חושבת שמה שנפלא בחוסר ידיעה זה החוסר החלטיות

הרי ברגע שאתה מחליט משהו, אתה יכול או להתחרט בצורה לא נורמלית או להשלים עם ההחלטה הזו.

זכיתי לשמוע דעות של אנשים שמבטיהם ותשומת ליבם היו מוסבים אליי במשך חודש+, ואני מתכוונת למלוא המילה של "זכיתי"

כי אני אף פעם לא מסוגלת לראות את עצמי באור מסוים.

אבל אני די משתגעת מזה, אם להיות כנה.

חוסר ידיעה של "מה לעזאזל הולך לקרות" או "מה לעזאזל קורה כאן" די אופף אותי. 

הוא לא עשה לי "רק רע" במהלך הקשר שלנו אז, אבל השלושה החודשים האלו גרמו לי להבין שזה לא הכל רק שחור ולבן

ויש את ה"באמצע" שמסוגל לומר שזה גם יכול להיות אחרת.

אני לא השתנתי במהלך שלושת החודשים האחרונים, וגם הוא לא. וכל פעם שאני מנסה לדבר איתו וממש רוצה זה פשוט לא יוצא מעצמו

וזה נגמר בזה שאנחנו מדברים על שטויות שאנחנו אוהבים

ואני רוצה לומר לו שאני מרגישה טוב אבל לא טוב. אני מאוד התגעגעתי אליו, אבל.. אני לא השתנתי.

כששאלתי אותו לפני ארבעה חודשים אם הוא רואה אותנו בכלל בעתיד עוזרים אחד לשני, הוא אמר שלא.

הוא אמר שזו צומת שכל אחד הולך לדרך שלו, וכנראה נפרד מכאן.

ולקח לי זמן לעכל את זה ולהבין את זה, והבנתי את זה בדרך הקצת יותר קשה מלשבת בבית בחיבוק ידיים ולבכות.

ואני לא יודעת מה לעשות עם זה

אני לא יודעת לאן לקחת את זה.

כי אני מפחדת שזה יחזור שוב על עצמו, ואני מפחדת לפגוע בו כי כבר פגעתי בו בעבר.

הוא באמת רואה אותי בצורה אחרת הפעם?

הוא רואה אותי בתור בן אדם שרואה אותו?

כי אז לקחתי את הכל על עצמי והאשמתי את הכל בעצמי, לא נתתי לעצמי מקום בקשר הזה והדחקתי את עצמי מחוץ.

הוא טען שאף פעם לא שמתי לב אליו,

אבל כואב לי כמה שאכפת לי ממנו. 

כי הוא המון בשבילי. 

ואני לא יודעת מה להרגיש יותר, אני מבולבלת.

אני עדיין שומרת דברים שהוא אמר לי לפני חצי שנה כי אני לא מסוגלת להבין משהו אחרת

ואני לא מבינה למה הוא חזר ואפילו לא הצלחנו לדבר על דברים כמו שצריך מבחינת של "חוסר זמן"

אז אני מתנהגת שהכל בסדר

כשזה לא. זה לא בסדר. 

אני ממש צריכה שתבין את זה.