אשמת הכוכבים של טימותי.

הכל התחיל בזה שבתור "מומחיות" וה"סו-שף" של קרין גורן שהיא כמו הגורו לדברים מתוקים עבורי, התחלתי להכין עוגות ועוגיות בשפע(בעיקר עם נוטלה דחוסה בכל פינה). קבעתי עם חברות טובות מהכיתה שלי מסיבת-פיצה קטנה בבית שלה ושאני אהיה אחראית על הקינוחים. ממש רציתי להיות איתו אבל כשמישהו במרחק 2 ערים ממך זה די קשה להיפגש במיוחד לדברים כמו ל"ג בעומר שנמשכים בדרך כלל עד שעות הלילה הקטנות. כשהייתי בדרך לצאת לכיוון חברות שלי אמא שלי שאלה אותי מה הוא עושה בל"ג בעומר. עניתי שהוא עם חברים שלו בעיר ושאלה אם אני רוצה הסעה לשם. 

הלב שלי החל לדהור משמחה. הייתי בהיי מטורף שתהיה לי את האפשרות להיות איתו ועם חברים שלו לאורך כל הלילה. התקלחתי והתארגנתי מהר. 

הרגשתי מלאת ביטחון עצמי. זו הפעם הראשונה שהסתכלתי על המראה ואמרתי שזה בסדר להיראות ככה. לקחתי מצלמה ויצאתי לדרך. 

ירדתי בתחנה המרכזית והלכתי לכיוון שלו. הלב שלי דפק מרוב התרגשות וראיתי אותו רץ מרחוק. 

לפני שהלכנו למדורה של חברים שלו ולעבר כל הבשר והאוכל הטעים שמחכה לנו שם, עברנו בגינה שדי סימלה המון בשבילי. 

אותה הגינה שנתתי לו את מתנת יום הולדתו שנה שעברה. כשקניתי לו את שלושת הדיסקים של הקיר של פינק פלויד עם 2 מנגות של יוצר שהוא נורא אוהב. הרגשתי וקיוויתי שקלעתי בול אז, במיוחד כי היינו החברים הכי טובים אז ולא זוג, ורציתי לגרום לו להרגיש שאני כאן בשבילו ושאני יודעת ומכירה בדברים שהוא אוהב.

ישבנו על ספסל שלא ראו את הרגליים שלו כי הם שקעו עמוק בחול, אז זה היה ספסל די נמוך וחמוד. נתתי לו את המתנה והוא התרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי ממש חזק ואמר שהוא אוהב אותי(כידידה כן?) ושהוא מאושר ושזו המתנה הכי מופלאה שהוא יכל לקבל במשך כל 16 שנות חייו. הוא קם ולקח את שתי ידיי וחיבק אותי חזק ונישק אותי בלחי. הייתי בטוחה שמכאן זה רק יכול לעלות יותר ויותר, ושבסופו של דבר נהיה זוג. זה לא קל להרגיש דבר כזה. זה היה משהו מיוחד. החלום הזה די התנפץ עם הזמן אבל זה לא מה שמשנה כרגע. חזרנו לאותו המקום וישבנו ביחד. הוא הסתכל עליי והסתכלתי עליו. הסתכלתי לצד והוא סובב את הראש שלי ונישק אותי. הרגשתי שניפצתי את הבועה הזו מהעבר, את הבועה שגרמה לי להרגיש דברים כה רעים וטובים בו זמנית במן תוהו-בוהו של ערבוב רגשות. זה הכל נעלם בנשיקה שלו. הלכנו ושכבנו על הדשא ולא התרכזנו במשך כמה דקות, שניות או שעות על מה השעה ועוד כמה זמן נשאר שזה משהו שתמיד מעסיק אותנו כשאנחנו נפגשים. היה נחמד להתחבק לצידו ולצד החתול שעקב אחרינו ושכב בצד. משם חברים שלו הגיעו והלכנו לכיוון המדורה. 

אני ממש אוהבת את חברים שלו. מסוג הבנים שממש כיף לבלות איתם והם מצחיקים אותך ומקבלים אותך כמו שאת. עם השיער והחיוך והמוזריות וזה נחמד, כי גם כשאת בכלל מעיר אחרת, הם עדיין שמחים לראות אותך מגיעה. לאורך כל הלילה שרנו שירי רוק-ישראלי ביחד עם הגיטרה והמלודיקה שהוא ניגן עליה. האווירה הייתה כה נהדרת. האש מדורה מאחורה שחיממה את כולם, הבשר שכולם התנפלו עליו והדיאט-קולה שאף אחד לא רצה לגעת בו. 

כבר אמרתי שאני צלמת די(מאוד) גרועה? 



אני קצת שוברת את סטיגת האנונימיות של הבלוג שלי, אבל שיהיה. אני רק מקווה ש-.

הצלחתי בנוסף לכך להכיר מישהי שבלשון המעטה - לא ממש מחבבים. תמיד שמעתי מה אחרים אמרו וחשבו עליה - אך לא העזתי לחשוב ככה עליה. זה לא נחמד לחשוב על אנשים רק על סמך מה שאחרים אומרים עליהם, לא? 

המשכנו ישר מהמדורה אל תוך שביל עמוק ועצים גבוהים ושיחים עמוקים והחושך שהזמין אותך אליו לעבר מסילת הרכבת. דיברתי איתה והצלחתי להכיר אותה ואפילו רק לכמה דקות. חזרתי אל עבר זרועותיו והסתובבנו קצת ביחד. 

הגיע כבר 4 בלילה וחלק כבר עזבו, אך מי שנשאר גרם לי ל"זכות" להכיר את המשחק בולדוג בריטי. משחק שאני לא ממליצה לאף אחד לשחק אותו אלא אם כן זה במרחב שכולל מזרונים ודברים רכים לנחות עליהם. 

זה מתחלק ל2 קבוצות: האחד שרודף ואמור לתפוס מישהו ולהרים אותו(אחד מבני הקבוצה השנייה)מהקרקע למשך כמה שניות על מנת שיצטרף לקבוצה שלו וכך ינצח, והקבוצה השנייה שאמורה לברוח ולא להיתפס ע"י הקבוצה הראשונה. העדפתי להיות בקבוצה השנייה, מן הסתם. היתרון בלהיות 1.56 זה היכולת לרוץ ממש מהר ושאת די קטנה ונמוכה מהשאר. אבל אני מניחה שזה הלך גם לכיוון השני - כי אותו האחד שהיה אמור לתפוס ניסה לתפוס אותי והתגלגלתי על המדרכה עם שפשופים לאורך כל הגוף. בכיתי והתחלתי לדמם מהאף. הוא רץ לכיוון שלי ולאחר שכולם נרגעו הוא לקח אותי לעבר כיוון הבית שלו. הרגשתי די רע.

ידעתי שרוב הסיכויים שאני לא אעלה לבית שלו ועדיף שהוא לא יעיר את אמא שלו למרות שנפצעתי. עליתי לקומה שלו וחיכיתי בצד ליד המעליות. שמעתי את אמא שלו צועקת שהבית לא מסודר בשביל להכניס אורחים ודי הרגשתי שאני רק גורמת צרות והתחלתי לבכות. לא רציתי לגרום לו צרה או בעיה עם אמא שלו ולדעתי במילא אלו סתם פציעות רגילות. לא צריך לטפל בהם עד כדי כך. 

הוא יצא מהבית די בעצב וכעס ושנא את העובדה שאין לו את ה"יותר-מידיי" עצמאות הזו(אם בכלל). חיבקתי אותו ואמרתי לו שזה לא משנה. שכבנו בחדר המדרגות שלו בזמן שניסיתי להראות לו שאלו פציעות ממש רגילות ואין טעם לדאוג לי ככה. הפנים שלו היו אדומות מבכי ודאגה והיה לו קשה לראות אותי ככה.

אני לא יכולה לתאר במילים כמה שאני אוהבת אותו. נשארנו בחדר המדרגות שלו עד 6 ומשם יצאנו לכיוון התחנה כדי שאחזור הביתה באוטובוס. 

הוא אמר שהוא עייף. פיזית ונפשית. החזקתי את היד שלו לאורך כל הדרך לתחנה. היינו מאושרים ואף לכמה רגעים.. זה הרגיש לי כמו נצח. 

אני רוצה שהוא יהיה מאושר.