אשמת הכוכבים של טימותי.

היי, 

אני לא מכירה אותך ואת לבטח שלא מכירה אותי, אבל אני נתתי לך לעקוף אותי בסופר למרות שהיו לך הרבה יותר מוצרים משלי היו.

חשבתי שזה נחמד מצידי לתת לאישה מבוגרת לעקוף אותי, הרי זה מה שצריך לעשות, לתת לאותם האנשים החלשים ממך את הזכות קדימה

אפילו בדבר די פעוט כמו סופר.

חייכתי אלייך ואמרתי "בבקשה." 

עכשיו, פה זו הייתה הטעות שלי. 

"את לא חושבת על לתקן את הרווח הזה בשיניים? אני בטוחה שהמון מעירים לך על זה אז.. למה שלא תעשי עם זה משהו?"

סגרתי את החיוך ולא עניתי, עשיתי חיוך די עקום וחסר שיניים והמשכתי להנהן ו"להסכים". 

"גם הגוף שלך ממש לא פרופרציונלי, כשאני הייתי בגילך הייתי הרבה יותר דקיקה. המון בחורים רדפו אחריי וזה היה תענוג שאין כמוהו!" חייכה די באוויליות.

רק חשבתי לעצמי בהתחלה שאני כזו מטומטמת שאני מחייכת. 

"את לא חושבת גם על להחליק את השיער קצת? הוא ממש.....לא חלק." רק קיוויתי שהתור ימשיך להתקדם בצורה יותר מהירה ואוכל לעוף מכאן ולא לראות אותה שוב יותר לעולם. 

הביטחון העצמי שלי נסק ונשפך על הרצפה, יכולתי לראות את המבט הנאיבי בעיניים שלה כשהיא סיפרה על עצמה ועל הנכדה שלה והדמעות כמעט עמדו להתפרץ מעצמן. 

רק יכולתי לחשוב על העובדה שבן אדם כה מכוער מבפנים יכול לשפוט בן אדם אחר, בן אדם שהוא לא מכיר בצורה הזו. 

לא ידעתי למה דווקא אני, מבין כל האנשים שהיו בסופר, למה דווקא בי היא רצתה להתנכל. רציתי למות מבפנים, דמיינתי איך זה יהיה בלתי אפשרי לגרד את הביטחון העצמי שלי בחזרה מהרצפה. 

התחלתי לשאול את עצמי למה בכלל אנשים אוהבים אותי מלכתחילה אם אני נראית כה נורא, למה אנשים פונים אליי. 

ברגע ובשנייה שהיא הסתובבה כדי לראות אם התור התקדם ובדקה שנית בפתק המקומט אם כל המצרכים נמצאים, התרחקתי ממנה, הלכתי לכיוון השני,

עזבתי את כל מה שאני צריכה לקנות ויצאתי מהסופר חסרת כל ובעיקר חסרת ביטחון עצמי. 

יכולתי לראות את כל החיים שלי עוברים בפניי רק בגלל אותו המראה החיצוני.

הקבלה לעבודה, בגרויות, צבא, על העובדה שאני צריכה להתאמץ יותר בשביל לחפש עבודה ולהשלים עם הטיפול השיניים הזוועתי הזה לבד,

על כמה אני צריכה להיות עצמאית כשיש לי הורים מעופפים ולא אחראיים שלא מודעים לשמינית ממה שאני עוברת ביום יום מאנשים שאני מכירה, ועכשיו גם מזרים בסופר.

רציתי לבכות, אני עדיין רוצה. 

אבל החלטתי שלא,

אנשים ששופטים רק על סמך המראה החיצוני לא קיימים בעולם שלי. ועדיף שזה ישאר בצורה הזו. 

תמיד ידעתי שמראה חיצוני משנה 90% ממה שאתה יכול לחשוב על אדם בפני עצמו, שאתה תמיד תסתכל על מישהו בעין צרה כשהוא נראה כאחד שחורג מהנורמה החברתית. 

האנשים והילדים מהעבר שלי לא יגרמו לי לשכוח את זה לעולם, אף פעם וגם לא המראה שלי שניצבת בפניי כשאני מתעוררת בבוקר. 

וזה כואב, יש ימים שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה מהמחשבה שאני אצטרך להתקל במראה המקוללת הזו שמראה לי דבר אחר ממה שאני רוצה לראות

וכרגע, בזכותך זקנה ממורמרת, ובזכות אנשים רבים שהורידו אותי למטה, 

אני מרגישה כמפלצת.

בתודה(אל תדאגי, אני לא מחייכת.), אני.