אשמת הכוכבים של טימותי.

אתה מפוחד ומבולבל, אני יודעת.

ואני יודעת שאתה רוצה להיות שלם עם עצמך לפני שאתה קופץ פנימה. 

לעולם לא אפגע בך. אתה מבין? אני כבר קפצתי.

לעולם לא אפגע בך.

אני רוצה הזדמנות, אני רוצה לבטא את הרגשות שלי כלפיך. 

זה נורא, אני כל כך לבד. אתה נאטם בפניי ונסגר.

מתרחק ומתרחק. וככל שאני מתקרבת אתה רק ממשיך להתרחק, כאילו מונע ממני את המגע איתך רק בשביל שארצה עוד,

ואתה יודע שאגמע כל טיפת התייחסות שתעניק לי.

הקשר איתך כל כך מוזר לי, אתה הבן אדם הראשון שגורם לי להרגיש ככה.

אני חושבת עליך כל היום; איך להשיג אותך, איך להיות אותך, איך להתקרב אליך

וזה הרגע שבו אני מתחילה לחשוב מה אם-

זה הרגע שבו המוח שלי כבר לא חושב על מה ולמה ואיך.. אלא שוקעת בתוך עולם רצוף חלומות.

הגבול בין האגמים שלנו מטשטש ובעוד אני כבר בתוך האגם שלך, אחרי קפיצת ראש קצת עקומה שהכאיבה לי בכל הגוף, אתה עדיין עומד על הרציף מעל האגם שלי ומהסס

אתה מביט בי ואתה יודע שאני רוצה אותך,

ליטפת לי את הלחי בעדינות, חצי נוגע וחצי לא

 אומר לי "אני רוצה אותך, עכשיו." אמרת אחרי שנישקת אותי ושתקנו קצת. אחרי שאמרתי לך שאני מתגעגעת, ואתה חסר לי.

"" זה לא בסדר." אמרת. הקול העמוק שלך התפזר באוויר והדהד בו. זה שכבר למדתי לזהות ולהבחין את כל הויברציות שלו כמעט. ואז הושטת את ידך, ואני הנחתי את שלי בשלך, למרות שמקום המבטחים שלי בך התערער.

עזרת לי לקום, הסתובבתי תחת הקשת שיצרה הזרוע שלך, ואתה תפסת במתני בכוח, כמעט הכאבת לי, אבל לא. באותו הרגע – הייתי משותקת.

ואני משחררת פה ושם אנקה שרק מבהירה לך כמה אני רוצה אותך קרוב;

ככה, כמו עכשיו, כל הזמן

אתה גורם לי להרגיש רצויה כל כך, נאהבת כל כך. אני יודעת שגם אתה מרגיש

אמנם, בו זמנית אתה גורם לי להרגיש דחויה, לא טובה מספיק, לא עבורך, לפחות

ואני יודעת שאני מתבזבזת, בכל מובן של המילה, עליך ועל הגחמות שלך והפחדים שלך והמלים שלך והמבטים והמגע

אני יכולה לאהוב אותך כל כך עמוק, וכנה ואמיתי, אם רק תתן לי הזדמנות.

האגרוף הקפוץ שלך מחביא בתוכו כל כך הרבה דברים, והוא מושט אלי. רק מבקש שאפתח אותו. אבל אתה קשה.

הידיים שלך הן חזקות, מי כמוני יודעת, כמוני, שאתה כמעט תמיד שוכח להיות עדין איתי.

אני רוצה אותך. 

אבל זה היה קודם. הפעם הבטחתי לעצמי שאני ממשיכה הלאה.

וככל שהרגע ההוא, בו אמרת לי שאתה לא חושב שתוכל להיות איתי, מתרחק, כך משתנה הגישה שלי.

מי שהפסיד פה הוא אתה.

אתה הפסדת את כל מה שיכלתי להעניק לך, את כל מה שרציתי להעניק לך.

ואילו אני, אני רק התחמקתי מצרה צרורה ומתוסבכת.

ובכל זאת... אתה עדיין החולשה שלי.

ואני לא יכולה להפסיד אותך,

אף פעם לא היית שלי.

למזלי, אני לא צריכה לשלוח אותו יותר, המון השתנה מאז, אני שמחה שהכל השתנה. 

התאהבתי בשינויים. 

רציתי לחלוק את המכתב הזה משום מה, הוא מראה לי דברים שכבר קצת שכחתי אבל תמיד נחמד בסופו של דבר להיזכר. 

אני אוהבת אותו. עדיין.