האמת שאני בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה,

שכ"כ טוב לי בצבא.

כאילו כל החלקים בפאזל מחוברים.

אני מאוהבת בגדוד שלי.

ובתור משקית ת"ש אני רואה כל ילד שם בצורה הכי מופשטת שיש.

כבר ביום השני שלי שם ידעתי על כולם הכל.

מה שעובר על כל אחד ואחד בבית.

זה היה קצת הזוי, לא ידעתי את השמות של אף אחד, וידעתי שאמא שלהם אלכוהוליסטית,

שהאבא מובטל, שנפטרו לו שני אחים ושלה יש חבר מכה.

ידעתי כ"כ הרבה מבלי שידעתי את הדבר הכי בסיסי שזה השם של הבן אדם.

צללתי לתפקיד הזה במהירות שיא.

המשקית הקודמת תפקדה באותה צורה שביבי תפקד כראש ממשלה עד היום.

שזה אומר חרא.

בקשות בעיקוב של מעל לחצי שנה , וחיילים שעד לפני חודש אף אחד לא ידע מה הולך להם בבית.

התמקמתי חברתית כ"כ מהר.

ישר מצאתי את ה"אנשים שלי".

כמובן שהם היו האוכלוסיה היותר "קשה", הנהגים.

החברים הכי טובים שלי בגדוד.

לא הייתה פעם אחת שהייתי צריכה עזרה מהם והם לא פשוט טסו אליי .

במיוחד ד' , אהוב ליבי, החייל הכי מטופל שלי, חייל בודד.

סיפור שאלוהים ישמור.

כמובן שהתחברנו הכי מהר והכי טוב.

תמיד היה לי את החיבור הזה עם ילדים "פצועים".

השבוע האחרון היה השבוע הכי טעון , הכי ממלא, הכי סוחט , הכי מפרק רגשית שחוויתי כל החיים שלי.

השבוע שלפני פסח.

כמות הכסף שעבר לי בין הידיים, כמות האוכל.

20 משפחות אני חד וחלק הצלתי.

עברתי ב20 בתים, מצפון עד דרום והבאתי חבילות מזון מטורפות שמספיקות לשבועיים.

כמה חיבוקים קיבלתי, כמה דמעות ניגבתי , וכמה פעמים שמעתי את המילה תודה.

הגעתי הביתה פשוט נפלתי לתוך המיטה.

15 שעות שינה רצופות ישנתי.

אין לי ספק שקיבלתי את התפקיד הכי טוב שיכולתי רק לצפות לו.

בחיים לא הרגשתי כ"כ חשובה, כ"כ תורמת.

הפלאפון שלי לא מפסיק לקבל ברכות לחג, מילות תודה.

לחלק את מעטםות הכסף לחיילים היה הדבר הכי מרגש שיצא לי לחוות בחיים.

לראות את העיניים שלהם שאומרות "למה זה מגיע לי?" ואחרי זה לקבל את החיבוק הזה שלא משחרר.

לדעת שהם כ"כ צריכים את זה.

זה פשוט ההרגשה הכי טובה בעולם, לדעת שעשית משהו שבאמת משפיע על מישהו.

תכף אני כבר חצי שנה בצבא וזה טס לי.

ואפילו אני לא חושבת על השחרור,

כי השירות עצמו משחרר אותי, במלוא מובן המילה.

לא השתמשתי אפילו במסיכה אחת מאז שהתגייסתי, אנשים מקבלים אותי כמו שאני.

באמת כ"כ טוב לי.