אתמול לקח לי המון זמן להירדם.
התפרסתי על כל המיטה שלי והתכרבלתי עם השמיכה. היה לי מאד כיף.. חשבתי לעצמי עד כמה מהנה עבורי לישון לבד.
הייתי עדיין מוטרדת... אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה עצבים. עובדה שזה עדיין לא עבר לי בבוקר. עצבים אצלי לא נשמרים כל כך הרבה זמן. זה יותר כנראה עלבון, בושה ותסכול.
וזה ממש לא בגלל השטות הזאת שהוא כתב אתמול. הבנתי שאני מתוסכלת מכל המצב. אני רוצה להיות איתו, ובו בעת לא רוצה להתמודד עם השדים שלי. נמאס לי מהמלחמה הפנימית הזאת בתוכי.
אבל אני יודעת שאם ניפרד, יהיה לי גם רע ודווקא אז יתעוררו בי רגשות.
למה הכל לא יכול להיות פשוט יותר...
אני חושבת שברצינות אומר לו לא להגיע.
מקווה שלא אתחרט על זה עד הסופ"ש....
משהו שלצערי מאד יכול לקרות |:
ברגע שעובר לי בשכל "הקטע הזה", אני כמובן מתגעגעת אליו מאד...
והעניין הוא שאני מאד רוצה לספר לו על התגובה שלי, על היחס שלי לכל הסיפור.
הבעיה היא שאני יודעת, וברור לי, שזה יפחיד אותו. שזה לא יהיה לו נעים לשמוע, שהוא ירגיש כאילו הוא אונס אותי. אני לא רוצה לגרום לו להרגיש ככה, ולכן שומרת הכל בפנים ומתבשלת לבד בכל אגם הרפש הזה. אני לא יודעת לשחות ועלולה לטבוע, אבל הרצון שלי לחיות לא די גדול כדי לכלך גם אותו ברפש ובזפת, לא מספיק על מנת לרצות שמישהו אחר יסתכן בשבילי. מעדיפה לטבוע לבד ולא להותיר זכר..
הבנתי גם שאני כועסת על עצמי, בגלל שהגבתי בצורה כל כך קיצונית, שמשהו כל כך חסר חשיבות הוציא אותי מהכלים. אבל אין טעם להוסיף לכל ערימת הפסולת הזו, להעמיס גם כעס על עצמי. לכן חשוב לי לכתוב, בשביל עצמי, שיש לי זכות להיות מתוסכלת או כעוסה. אני אדם וזהו טבעו. בעולם מלא אנשים, בו יש כל כך הרבה בדידות, קשה להבין את עצמך ומהותך. אני מחפשת אחר ההבנה והמהות, ולא רוצה לפגוע באף אחד בדרך. מה שכנראה אומר שאני לא אדם נורא כל כך.
זה בסדר לכעוס או לזעום כנגד משהו שגרם לי להרגיש רע, גם אם איני מבינה מדוע.
כינוי:
DSO29
בבלוג זה
בכל הבלוגים
