THE EGO

היום זה קרה...

עד עכשיו לא ברור לי למה זה כל כך הרבה יותר חזק מהצג המודע של המוח שלי.

כמו שכבר תיארתי לפני כן, הייתה לי בעיה רצינית עם יחסי מין, וזה כמעט גרם לי להיפרד ממנו...

אני שמחה שלא עשיתי את זה ושמצאתי כוחות לדבר איתו על זה. הילדה הקטנה שבי כל כך התחננה שאעזוב אותה לנפשה ולא אכריח אותה להתמודד עם הפחדים...אבל הצלחתי להתעלם ממנה ולהוציא חלק מהרפש, הנורא הזה בנשמתי, אל אוויר העולם.

בזמן השיחה איתו, הוא ראה עד כמה אני רצינית ושאני לא סתם אומרת דברים חסרי בסיס. בסופו של דבר הסכמנו שלא נעשה בינתיים את העניין  הזה שמפחיד אותי עד מוות (גם אחרי שכבר עשיתי את זה ממש לא פעם או פעמיים...אלא הרבה יותר. אני מפחדת לחשוב על זה, קרבי מתכווצות והבטן שלי ממררת בכאב מבחיל.)  ושאלך לטפל בעצמי, אצל סקסולוג... עצם העובדה שאצטרך לדבר על הבעיות האלה שלי עם מישהו, גרמה לי לפחד נורא. וזה לא רק הפחד לדבר על זה, הבנתי כבר אז שזו מן אימה משונה ומוזרה להיפרד מהפחד.  משהו מאד חזק בי צווח שאני לא צריכה את זה בכלל. והאמת שאני מסכימה עם זה...אני ממש לא מרגישה שאני רוצה להיפטר מהפחד. אני באיזשהו מקום (כנראה נרחב מאד במוח שלי) אני בכלל לא רוצה לעשות משהו שיימנע ממני פחד מפני סקס, אלא פשוט להימנע מסקס...אבל כפי שאני מבינה היטב, אני לא רוצה לאבד את האדם הזה, אני כנראה באמת אוהבת אותו.

אז אחרי הרבה מאורעות שקרו (דברים בשכל שלי, והוא לא היה מודע לכך כמובן. עבורו זה  התבטא בחוסר מענה מצידי...), הלכתי היום לסקסולוג הזה.

אני רוצה גם לציין, שמאז השיחה איתו, התחלתי להרגיש הרבה יותר בנוח...פחות מחוייבת לעניין הזה. כשהחלטנו שלא נעשה את זה בינתיים, אני השתחררתי ורמת האימה שלי ירדה למינימום. דבר שדווקא גרם לכך שיקרו עוד יחסי מין..הייתי הרבה יותר רגועה, ובאמת זה היה פחות גרוע. הוא גם היה אף הרבה יותר עדין...גם הרגשתי שמן פקק פסיכולוגי הוסר, והתחלתי להרגיש את הרגשות שיש לי אליו - כמו שהתבכייני כאן בכמה פוסטים אחרונים, שאני מתגעגעת אליו ושקשה לי לא לראות אותו כל כך הרבה זמן כל פעם - וזה דווקא היה אירוע שעודד את היחסים הפיזיים. באיזשהו מקום התחלתי אפילו לחשוב על זה שאולי הלכ יסתדר מעצמו, אבל לא כך היה הדבר..הבנתי שהמצב הרגוע שלי כשאנחנו נפגשים, הוא בגלל שכל פעם אני משכנעת את עצמי שהפעם זה לא יקרה, אפשר להיות רגועה...אבל דווקא אז זה קורה. כשאני משתחררת ולא לחוצה כמו חייל לפני קרב.

  וכנראה שהמצב הזה גם היה מתפוצץ לי בסוף בפנים. כי אז החלק הלא מודע של המוח שלי היה מפסיק להאמין למודע, והייתי נכנסת לפאניקה.

בפעמים האחרונות שנפגשנו היה לי כמה פעמים מחזור.. ואז הרגשתי במקום מבטחים. ואז בפעמים האחרונות באמת ובתמים האמנתי שלא יהיה כלום.  אבל...אולי באיזשהו מקום הרגשתי ממש אסירת תודה. הוא שילם עלי, ולקח אותי למסעדה, ולסרט וכו'..אני לא רוצה להאמין שזה בגלל זה, כי גם לי זה מרגיש דוחה לקיים יחסי מין בגלל רגשות חובה. אבל אני חוששת שזה היה מניע חזק להסכים. פשוט עשינו כל מיני דברים...וזה נמשך ונמשך, עד שבסוף אני שואלת אותו, "אתה רוצה פשוט לעשות את זה וזהו?" והוא מסכים. ככה למעשה זה היה בפעם הראשונה..שאמרתי לו שמה היה "אז" היה כל כך נורא עבורי, שעדיף כבר שהוא יעשה את זה רגיל וזהו. ואז זה היה לראשונה.... אז בערך ככה זה היה כל הפעמים "אחרי השיחה". חוץ מזה שבאמת ניסתי להשתחרר, ו הוא גם אמר לי שאני יותר רגועה. אבל זה עדיין קיים. וכשאני חושבת על זה אחרי, תוקפת אותי בחילה.

כבר פחות כואב לי, אבל גם כל העניין הזה נמשך הרבה פחות זמן. כאילו הוא כבר מתעייף עד הרגע בו אני מסכימה, ולא נראה לי שזה מתכון ליחסים בריאים. 

בגלל כל הדברים האלה, בסופו של דבר הלכתי היום לרופא הזה...

אני חושבת שהפחד הזה שלי כל כך עמוק ומושרש, שממש כל היום הייתי בלחץ מזה. לא חשבתי על זה במיוחד, ולא ניסיתי להלחיץ את עצמי. לא הרגשתי בלחץ, אבל בהחלט הרגשתי כאילו אני כן בלחץ... כאבה לי הבטן - כאב בטן אופייני ללחץ,  הייתי עצבנית וממש רעבה... כל היום.

אז אחרי שהגיע השעה והלכתי למשרד של הרופא, כבר התחלתי להרגיש איך ברכי כושלות תחתי.

למזלי היא הייתה דוברת רוסית, ויכולתי להרגיש יותר בנוח תוך כדי דיבור על דברים שמזוויעים אותי...

היא הייתה אישה נחמדה מאד, ודי מהר התחלתי להרגיש איתה בנוח. עד הרגע האחרון היה בי חשש שמא הגעתי למקום הלא נכון, וזו בכלל לא הרופאה הזו, ושעכשיו היא תצחק עלי. התחלתי לגמגם איזה משהו...ובחנתי את מבטה. לא ראיתי על פניה השתאות או הפתעה, אלא ההיפך, הבנה. אחרי כדקה התחלתי להרגיש יותר ביטחון, ופשוט אמרתי לה שיש לי בעיות רציניות עם יחסי מין. שכואב לי, ושאני ממש לא מרגישה שאני רוצה את זה. שזה גורם לי אחר כך לבחילה, לפחד, לאימה ומה שלא יהיה, למרות שאני בעניין כבר כמה חודשים.

היא אמרה לי שיש לי איזה משהו, שפשוט גורם לשרירי הווגינה להתכווץ, ובגלל זה זה כואב. התכווצות שרירים שבאה מפחד.  ואז זה כואב, והכאב רק מגביר את הפחד...

היא הביאה לי למעשה טיפול, ואני כך כך לא יודעת עד כמה אני בכלל רוצה את זה. כאילו למה שארצה לענות את עצמי, בשביל שאוכל לעשות משהו שאני בכלל לא רוצה לעשות????

היא אמרה לי גם שהוא צריך לבוא, ושהיא צריכה להסביר לא איך לעשות דברים שיכולים להקל עלי ולהרגיל את האיזו שם ליחסי מין. ואני רק חושבת לעצמי, למה קבינימט אני צריכה את זה??? אני לא רוצה בכלל את כל הדברים האלה.

מהמחשה על זה שהוא צריך להגיע אליו, ושהיא אשכרה תסביר לו איך הוא צריך לעשות דברים בצורה מסויימת, אני נתקפת בחילה והיסטריה בו זמנית.

היא רשמה לי תרופות הרגעה ואמרה לי שאני צריכה לעצור את השתן בזמן שאני משתינה, כמה פעמים בשביל לאמן את השריר. וגם בזמן מחזור, לפני שאני מכניסה טמפון, לכווץ שם חזק עד שזהשריר מתעייף ורק אז להכניס...והיא הביאה לי גם תרופות הרגעה.

כשיצאתי ממנה, הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת בבחילה ואיך אני מתחילה לנשום בכבדות.

בגרוני נוצר גוש פרווה ופחדתי שאפרוץ בבכי.

הגעתי בשלום - בלי לפרוץ בבכי, לדירה. בדרך התנשמתי בכבדות, כאילו אני באמצע ריצת מרתון.

בדרך הביתה גם הבנתי שאני חייבת יין, למזלי היה לי בדירה.

מלבד כל האמור, בדרך חזרה דיברתי איתו. עוד לפני שהאימה השתלטה על המוח שלי, כתבתי לו שהייתי אצל הרופא הזה. לא שהוא הגיב בצורה לא טובה, אבל פשוט בצורה שלא מתאימה לי...למרות שהוא מאד מנסה להבין אותי, הוא עדיין לא קולט עד כמה המצב בראש שלי רע (לגבי סקס) וכנראה שבפעמים האחרונות לא התלוננתי שכאב לי כל כך, וגם באמת הייתי יותר רגועה, הוא חשב שזה עובר...

אבל זה לא עובר, זה רק מתחבא.

הוא שאל אותי מה הרופאה אמרה...

וזה פאקינג בווטסאפ...!!! אני מתביישת לכתוב את ההתמחות של הרופא בווטסאפ, ואתה רוצה שאני אכתוב מה היא אמרה???? אני מפחדת לחשוב על זה קבינימט. רשמתי לו שלא בווטסאפ...ואז הוא שאל עוד שאלה מפגרת, שלחלוטין נכנסת תחת הקטגוריה של

 "לא לווטסאפ", עניתי לו משהו אחרון על שאלה קודמת אחרת, ואז זהו.

יצאתי מהווטסאפ והבנתי שהיום אני לא עונה לו יותר (וזה דווקא מאד נוגד את מה שהיהבמשך כל היום, כי לשם שינוי דווקא דיברנו רגיל, ולא הרגשתי דחפים טיפשיים להתעלם מההודעות שלו.) 

בבית ניתקפתי קצת היסטריה.

לנוכח מה שהיא אמרה שהוא צריך לעשות...אני מתחילה לבכות כל פעם שאני חושבת על זה. ממש למרר בבכי ודמעות. גם עכשיו אני בוכה... ולא שזה משהו מאד מאד נורא, פשוט אני מרגישה רצון מטורף להידחף לאיזה פינת חדר, להיות ילדה קטנה ושאף אחד לא ייגע בי לעולמי עד. וכרגע אני ממש לא מרגישה רצון להיפטר מכל הבעיות שלי...

אני פשוט לא רוצה שיהיה לי יותר שום דבר קשור לזה (לסקס)  בחיים.

בחיי, אני ממש בוכה בהיסטריה עכשיו.

אני רוצה לצאת לשירותים, אבל כל הפנים של רטובות ואדומות, והשותפים שלי שם.

אני מתחילה לבכות ברגע שאני חושבת שהוא צריך לבוא אליה, וברגע שאני חושבת מה הוא צריך לעשות.

אני לא יודעת למה, אני פשוט רוצה להיות ילדה קטנה ולהתחבא מתחת למיטה.

מאז אתמול אני תוהה אם ליסוע אליו לשבת. מצד אחד אני צריכה ללמוד, ממש צריכה..ומצד שני אני ממש מתגעגעת אליו כרגע אין לי שום געגוע ואני רוצה לא לראות אותו בכלל. וברור לי לחלוטין שאני לא אסע אליו ... (וזה כמובן גם יכול עוד להשתנות, ברגע שתעבור לי הקריזה.)

וכמובן, אחרי שהחלטתי שאני לא עונה לו- וזה דווקא לטובה, בחיי, שום דבר חכם לא הייתי כותבת לו עכשיו - מחקתי את הצ'אט איתו וגם שמתי אותו על השתק. אני לא רוצה לדבר איתו בינתיים. ולא שהוא אשם במשהו, פשוט כרגע הוא בא באסוציאציה ממש גרועה אצלי.

דבר אחד טוב יש פה, שהיא אמרה שבזמן הטיפול אסור לקיים יחסי מין. דבר שמציל אותי גם בפני החולשות הזמניות שלי ורגשות החובה שלי.

הספיק לי שכל - והיה לי דחף לכתוב  - לא לכתוב לו שאני ממש מאושרת מזה שהיא אמרה לא  לקיים יחסי מין. אבל מצד שני, עכשיו איאלץ לעבור דרך קשה בשביל להתחיל להינות מזה, או אני לא יודעת מה...איך בכלל אפשר להינות מזה.  נורא קשה לי להתאמץ בשביל משהו שאני לא רוצה. הרבה יותר קל לי לעשות את זה רק בשביל שהוא יהנה,כי במצב כזה אני לא צריכה לעבוד על עצמי, אלא רק להתאפק זמן מה ולשכוח ממה שהיה. ולדאוג שאף אחד לא יזכיר לי את זה.... אבל אם קורה והוא מזכיר איזה משהו, זה כמובן ממיט עלי גלי בחילה וצונאמי של כאב בטן.

אני עדיין ממררת בבכי.