THE EGO

היה לי סופש נהדר. תחילה התראיתי סוף סוף עם החברה הכי טובה שלי, ואז הוא הגיע...

אני נורא עייפה כבר ומחר צריכה לקום מוקדם, אבל ליבי מרגיש שעליו לבטא את הרהורי ליבו, על מנת שלא יפריעו למוח במנוחת הליל.

ראיתי את החברה הנהדרת שלי. סיימנו בלא משים לב שני בקבוקי יין תוך כדי שיחה קולחת ובישולים במטבח...היה באמת נפלא. נפלא לדבר איתה, נפלא לראות אותה, ולא פחות להרגיש שחרור של כל כך הרבה פקקים נפשיים ומחסומים פסיכולוגיים. כתיבה בבלוג מפשטת מאד את  הבעיות שהמודע במוח שלי יוצר, אבל התת מודע רוצה דברים אחרים. ואין לי מושג מהם..אבל אדם אחר,  יכול לראות את המצב מהצד, ולתת עצה או פתרון, או אפילו סתם לפרש את המצב (וזה כבר יהיה מספיק). 

דיברנו לא על "חיי האישות שלי", אבל על האופן בו אני מתייחסת לזה. אני יודעת שהיחס שלי מאד שלילי...

אחרי הסיפור שהיה לי לפני שבועיים, בהחלט הייתי חייבת עצה.

עזר לי לשמוע מה בדיוק הבעיה אצלי...עזר לי לדבר על זה עם חברה שלי, וכן גם איתו.

אחרי שהחלטנו איתו שבינתיים, כשהמצב לא ברור, לא נעשה שום דבר, נרגעתי מאד. לא בניתי לעצמי סרטים בראש, ודרכים להימנע מיחסי מין (שגם כך היו קורים, כי כנראה שאני באמת אוהבת אותו ולידו אני לא חושבת, ככה שהשטויות שהמוח שלי מנסה למכור לי לא משפיעות..) הייתי מאד רגועה, אפילו לא חשבתי על זה. אני מתארת לעצמי שכל אישה צריכה סוג של הכנה לפני זה, בשביל להרגיש נוח עם כל הסיפור, אז אני הייתי בטוחה שזה פשוט לא יהיה. ודווקא בגלל זה, זה היה...

אבל הפעם זה היה שונה. הרגשתי שהצלחתי להשתחרר הרבה יותר, ואפילו הרגשתי שאני בעצמי רוצה שזה יקרה. בשבילי זו התקדמות מטורפת...

אולי זה כל מה שבעצם הייתי צריכה, רק הבנה. אולי הייתי צריכה להרגיש שזה בשליטתי, אני לא יודעת. לא שאי פעם הוא הפעיל עלי כוח, ממש לא. אבל הוא היה אפילו יותר עדין מתמיד. כמעט לא הרגשתי כאבים...רק אחר כך, והרבה פחות. אמרתי לו את זה מאוחר יותר, מה שכבר הקל עלי. בינתיים אני בסדר, מקווה מאד שזה יישאר ככה גם מחר. לפחות עכשיו, הוא מודע לבעיות המסויימות שיש לי, וזה כבר חצי פתרון למקרה שהבעיה שוב תצוץ.

חשבתי על זה כבר כל השבוע, והבנתי שאני אוהבת אותו. אני לא יודעת איך זה בדיוק מרגיש, אבל נראה לי שזה מה שאני מרגישה אליו.

מאד התגעגעתי אליו.

לקח לי זמן עד שהסכמתי לשבת לידו ולחבק אותו... אני לא יודעת, כנראה כל שבוע מחדש לוקח לי זמן מסויים להתרגל למצב. בכל זאת, זה לא קל להתראות אחת לשבוע. אבל אחר כך, הרגשתי שאני לא רוצה שזרעות שלו יעזבו אותי לעולם...חיבקתי אותו חזק והייתי מופתעת מעצמי. הרגשתי כל כך טוב להיות איתו.... 

בבוקר היה לי מאד קשה לחשוב על זה שהוא ייסע בערב. וברגע שחשבתי על כך, שוב חיבקתי אותו חזק.. אני לא יודעת מאיפה צצה פתאום כל הרגישות הזו.

הוא גם מאד לא רצה לסוע. הוא רוצה שאני אעבור לגור איתו, אבל כרגע יש לי את הלימודים שלי...והאמת שאני לא רוצה לגור איתו. נכון שזה קשה ממש להתראות פעם ב...אבל אני חייבת את המרחב הפרטי שלי, אני עוד לא מספיק מכירה אותו. לא נראה לי שנריב או שיווצרו לנו יותר מדי בעיות חדשות עקב מעבר למגורים משותפים, אך המחשבה על זה מפחידה אותי ואולי גם מרגיעה בו זמנית. אם עכשיו כל פעם שאנחנו מתראים זה משהו מיוחד, במגורים משותפים אין שום ייחודיות. רואים אחד את השני כל יום..וזה נראה לי כמו מצב שיכול להימאס. 

בינתיים אני אנסה לא לחשוב על זה, אבל אולי בעוד שנה המצב יהיה שונה. זה בכל זאת לא מעט זמן... אני חושבת לעצמי גם, "ואם נהיה ביחד.." אבל לפי מה שאני רואה הוא ממש לא מעוניין להיפרד, וכנראה שגם אני. כפי שהצלחתי להתוודות, קודם בפני עצמי ואז בפניו,  אני אוהבת אותו כנראה...וגם השטויות שיש לי בראש והפחד שלי מדברים הקשורים למין, בסוף ידעכו...

אני מקווה מאד שמחר אהיה בסדר. מקווה מאד שלא יכאב לי...בינתיים לצערי זה שוב מתעורר אי שם בירכתי ביטני...בתחתית המפשעה. אבל לפחות אם זה יקרה, אדע מייד לומר לו על כך. לא בשביל לגרום לו להרגיש רע (והוא כלל לא אשם כאן) אלא משום שחשוב לי להרגיש ממנו תמיכה...חשוב לי שהוא יידע איך אני מרגישה בעניין הזה, ולחלק המודע במוח שלי אין הסבר להרגשה הזו.

מקווה שמחר לא אמצע עצמי ממרמת בבכי על הלפטפוט וכותבת שאני שונאת יחסי מין. למעשה אני לא יודעת מה היחס שלי לעניין עכשיו...אבל נראה לי שזה משתפר.

הצעד הכי חשוב לפתרון הבעיה, הוא להבין שהיא קיימת...

ובכן אני בהחלט מודעת לבעיות שלי. בימים האחרונים אני נלחמת ביצר כלשהו שכל הזמן מנסה לשדל אותי להרוס הכל. מצאתי באופן מקרי לחלוטין, ספר שמע של מישהי בשם ליז בורבון, או משהו כזה, שהיא מדברת בעקרון על כך שכל המחלות שלנו באות מכל מיני בעיות פנימיות וטרואומות. ובכן, יש בזה מן האמת..אני לא מאמינה בקיומם של כל הדברים שהיא אומרת שם, אבל זה בהחלט ספר פסיכולוגי לא רע. ולדעתי זה נכון מאד שאדם צריך לאהוב את עצמו. וברור לחלוטין שאם אין הדבר כך, זה מתבטא כימית במוח שלו, כמו כל דבר אחר שהמוח מקבל עליו דיווח. אין ספק שאם מישהו רואה משהו יפה, במוח שלו מופק סרטונין (או דופמין...כרגע זה לא משנה) שגורם להרגשה טובה. אם מישהו אוהב, גם אז מופקים הורמונים כדוגמת אוקסיטוצין...כנל לגבי הרגשות שליליות. אם אדם לא אוהב את עצמו, באופן טבעי הוא גורם לגוף כל הזמן להפיק הורמונים של סטרס, דבר שמשפיע לא טוב על כל המערכות בגוף.

לפיכך, בהחלט חשוב לעבוד על צורת החשיבה היומיומית שלנו ועל הדרך בה אנו רואים את עצמינו. אם לא תואהב את עצמך, לא תאהב אף אחד אחר ולא באמת יאהבו אותך..לא תוכל להיות שלם עם עצמך ועם אחרים.

ובכן אני בתהליכי עבודה עצמית. 

מצב הרוח שלי מעוד רגיש, ואני הולכת כל הזמן בתחושה שאני עלולה לפרוץ בבכי. אם תשאלו אותי מדוע? אין לי תשובה לזה..אולי כי אני שקועה ביותר מדי מחשבות בזמן האחרון ומחטטת ביותר מדי מגירות מאובקות בירכתי המוח שלי.

מקווה שאחרי כל העבודה העצמית הזאת, אני סוף סוף אוכל להתאפס על עצמי, ואפסיק כל הזמן להיות במצב נע ונד מבחינת מערכת היחסים שאני נמצאת בה. הוא לא באמת יודע את כל הקשיים התפיסתיים שאני עוברת.

עשיתי מהפך מטורף בחיים שלי כשהחלטתי להכנס בכלל לזה..

למעשה, לא החלטתי להכנס למערכת יחסים. אמרתי לעצמי "אנסה", וכל הזמן הזה חייתי בתחושה שזה הולך להיגמר..אני לא יודעת למה. אולי זה נובע מבעיות של ביטחון עצמי, ומכך שבתוך תוכי אני משוכנעת שאיש לא יכול לאהוב אותי ואני לא יכולה למצוא חן בעיני אף אחד.

בכל מקרה, עכשיו כשעברה כמעט חצי שנה, נראה לי, מאז תחילת מערכת היחסים הזו שלי, פתאום התחלתי לעכל את זה שזה אכן רציני. ואפילו התחלתי להאמין שאני כבר בעצמי לא רוצה שזה ייגמר. תחילה חשבתי שלא אכפת לי, אבל כנראה שגם בלב האבן שלי החלו להופיע רגשות כלשהן...

אני לא יודעת איך זה מרגיש לאהוב מישהו, אבל יכול להיות שאני מתחילה להרגיש אליו את הרגשות המוזכרות. אני מתגעגעת אליו, אם אני לא רואה אותו כמה ימים, וזה כבר אומר הרבה מאד...

בימים האחרונים, משום מה אני כל הזמן נמצאת בהתקפי בחילות וכאבי בטן...אני לא מוצאת סיבה חיצונית לכך. יכול להיות שזה נובע ממתח נפשי או משהו...אצלי הבטן היא מדד חזק מאד למצב המתח הנפשי. לפני מבחנים, תוקף אותי כאב בטן רצחני, וכדומה..

אולי כל ההרהורים הללו גומרים עלי.

היום דווקא הרגשתי בסדר. הייתי בעבודה ותפקדתי טוב גם בלי קפאין. בדר כלל בבקרים אני לא בן אדם. אבל בערב משום מה התחלתי להרגיש לא טוב..אולי זה כי נרדמתי בכיסא בזמן שניסתי ללמוד. וקשה לי מאד להירדם באמצע היום, אחר כך אני מרגישה כמו איזה דג מבושל.

ובחזרה לעניין הזה שמטריד אותי לאחרונה...

הרי אני מחטטת במוח של עצמי ומנסה להבין מה לא בסדר שם, על מנת לא להרוס את המערכת יחסים שלי. ולא שאני עושה משהו שעלול לגרום לריב...אין לי שום טענות כלפיו, והוא פשוט נהדר. אבל כל פעם שטוב לי, מתעורר בתוכי מן שטן שמנסה להסיט אותי מהמסלול הזה. איזה חתיכת זבל שאומרת לי: "אל תעני לו בווטספ", "תגידי לו שהשבוע לא תתראו כי אין לך זמן", "אל תעני לו שגם את מתגעגעת" וכדומה...

ולמרות שבתוך תוכי אני מודעת לכך שזה טיפשי, קשה לי להתמודד עם זה. קשה לי להודות בפני עצמי שכנראה יש לי רגשות כלפיו, וזה  גורם לי להתנהג בצורה שמנסה להוכיח חוסר רגישות.

העניין עם חוסר ההשלמה שלי עם סקס, רק הצית את כל הזבל הזה...כשפגעה בי ההכרה שכואב לי דווקא בגלל הסקס, פתאום הכל פשוט עלה בלהבות.. ואז הקטע המטומטם במוח שלי :"את לא צריכה יחסים, טוב לך לבד.." התעצם למימדים מפלצתיים.

ההתחרפנות שלי עקב התגובה שלו לגבי הרישום שלי לרופא "סקסולוג", החלה לעבור רק אחרי יום. מוזר,אני עדיין לא שלמה עם זה...

אתמול לא עניתי לו כל היום, ובכלל רציתי ללכת לישון בלי לענות לו. בסוף עניתי איזה משהו יבש של מילה אחת והלכתי לישון. הוא ענה לי אחר כך, אבל על כך החזרתי לו רק בבוקר. וכאשר השקמתי בבוקר, המוח שלי כבר היה יותר צלול, ולפתע הרגשתי געגוע אליו... אני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי להתנהג ביותר רגישות, להגיד לו אם אני מרגישה משהו שיכול לשמח אותו. לומר לו דברים שיכולים לשמח אותו..( כמו מה שאמרתי לו על הרופא)

לא תמיד אני מצליחה להתגבר על "האגו" המפלצתי שגדל בתוכי כל כך הרבה זמן, אבל לפחות אני משתדלת ואני מאמינה שזה יעבור עם הזמן. כי באמת המון המון שנים חייתי בתפיסת עולם כה מנוגדת לכל מה שאני חווה עכשיו, והגוף שלי והתודעה שלי פשוט לא יודעים איך להגיב.

כשחשבתי על זה לעומק, הבנתי שאני מתנהגת באי רציונליות כמו אדם בסטרס. יכול להיות שאכן נכנסתי למצב של סטרס כשלפתע התחלתי להתייחס לכל העסק הזה ברצינות והתחלתי לעכל את המצב.

כרגע הדבר היחיד שאני יכולה לעשות, זה להילחם עם המחשבות הרעות שצצות לי (ממש קשה..) ולתת לדברים הטובים שלפעמים מתעוררים בי, ביטוי בפועל.

הנה, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם, קמתי לשירותים וחשבתי אולי לשלוח לו הודעת "לילה טוב."

אז עשיתי את זה, ואפילו הוספתי סמיילי. כל הכבוד לי (:

בדרך כלל הוא עונה מייד, ועכשיו הוא התמהמה. ואז התחלתי לחשוב לעצמי, "קבינימט, ואם קרה לו משהו?" כי הוא היה מחובר מלפני מלא זמן.

הבנתי שהמחשבה הזו גרמה לי להזדעזע. קצת טיפשי, אבל מוכיח שכן יש לי רגשות..משום מה המודע שלי מנסה לצייר פרופיל חיצוני מגעיל יותר ממה שאני באמת.

אז כאחת מדרכי ההתמודדות שלי עם הבעיה, אני בהחלט כותבת עכשיו באינטנסיביות בבלוג. תיעוד המחשבות שלי בהחלט עוזר להבין לי אחר כך, מה עובר עלי ומה עבר. אני חייבת גם לומר, שגם למרות מצבי הרוח המוזרים שתוקפים אותי בימים האחרונים (ימי ה- אחרי הגניקולוג), אני במצב יותר טוב ממה שהייתי קודם לכן. אם בפוסטים יותר ישנים, דחיתי בכלל מכל וכל אפשרות של רגשות, כתבתי יותר בקטע מרוחק ועם טיפה נימת התרסה, שמא ייראה שאני נחמדה, להרחיק את עצמי ממנו. כינויים כמו "מי שאני יוצאת איתו", "הבחור" וכדומה, בהחלט מרחיקים אותי ממציאות שעדיין קשה לי לקבל. קשה לי לקרוא לו "חבר שלי"" זה נשמע לי מוזר מאד, אבל לפחות התחלתי להשתמש פחות בכינויים המרחיקים הללו, גם שיפור.

אז הנה, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם גם בעניין הזה.

אה ועוד משהו טוב,

עוד אתמול נלחמתי עם עצמי שלא להגיד לו "אל תגיע לשבת אלי, אני לא יכולה." היום כבר היה ברור לי שגם אם אני לא יכולה, וגם אם יש לי מלא לימודים, אני מאד מאד רוצה לראות אותו. אני מאד רוצה לנסות לדבר איתו קצת על חלק מהנסיבות החולניות שרק החמירו את הפחדים שלי.  לאחרונה נזכרתי בהבטחה המטומטמת שחתיכת הבן זונה ההוא רצה להוציא ממני. הוא רצה שאשבע לו, שאם לא אהיה איתו, אז שעולם לא אהיה עם אף אחד אחר, כי הוא לא יוכל לשאת את המחשבה שגבר אחר ייגע בי. באותו הרגע שהוא ביקש את זה, אני בעצמי לא יכולתי לחשוב על כך שמישהו ייגע בי. בכלל הייתה לי כזו רתיעה ומיאוס מיחסים, שגם אני אולי חשבתי שאף אחד לא ייגע בי יותר בחיים. ולמרות זאת לא הבטחתי לו כזה דבר...חתיכת אגואיסט מפגר, איך אפשר בכלל לבקש כזה דבר?... ואני מרגישה שהמערכת יחסים שיש לי עכשיו, היא סוג של הוכחת ניצחון על השטן שבי ועל המטומטם ההוא...

אז אחזור להשוואה של אתמול והיום...אתמול, כמו שנאמר לעיל, לא רציתי שהוא יבוא, היום נהייה לי ברור שאני כן רוצה. מאד אמביוולנטי..הלכתי לסופר וקניתי המון דברים שהוא אוהב, והרגשתי מזה נהדר. אני  ממש נהנהת מהמחשבה שהשותפים המעצבנים שלי יסעו מחר, ואוכל לנקות את הדירה, ולבשל כמו בן אדם נורמלי...ולהכין גם אוכל שהוא יוכל (קניתי במיוחד בשבילו דג. אני אישית שונאת דגים...), מיץ, בירה של בזלת ועוד כל מיני דברים..באמת שאין הרגשה יותר טובה מלעשות משהו למען מישהו. לפני שבוע קניתי לו קרם לאחר גילוח, והיום היה לי עוד דחף מטומטם (כי אין לי כסף) לקנות לו עוד משהו כזה..אשכרה עמדתי מול המדפים בסופר ושכנעתי את עצמי שקרם  זה גם ככה מספיק... זה לא אומר שאני אדם טוב לב וכו', אני בהחלט מודעת לזה שכל המעשים שלנו נובעים למעשה מאגואיזם וטובה אישית. אני מרגישה טוב עם עצמי כשאני עושה משהו למען אחרים (ובמיוחד בשבילו...), ולפעמים זה אפילו בא על חשבון הטובה האישית שלי (למשל סקס... או הכתפיים שלי שנהרגו כשסחבתי היום הכל מהסופר, על האופניים.) 

 ** אה, והיום הורדתי את ה"לא להטריד" ממנו בווטסאפ. התבגרתי חחח...

אני יודעת שבסוף אתרגל לכל הסיפור, ואולי אפילו לא אסבול כל כך מסקס...יכול מאד להיות שהסבל שלי מהדבר הזה נובע מכך שבאופן לא מודע אני לא מרשה לעצמי להשתחרר. זה מצטייר אצלי כמו משהו דוחה וחייתי.

לילה טוב (:

אתמול  לקח לי המון זמן להירדם. 

התפרסתי על כל המיטה שלי והתכרבלתי עם השמיכה.  היה לי מאד כיף.. חשבתי לעצמי עד כמה מהנה עבורי לישון  לבד. 

הייתי עדיין מוטרדת... אני לא יודעת אם אפשר לקרוא  לזה עצבים.  עובדה שזה עדיין  לא עבר לי בבוקר.  עצבים אצלי  לא נשמרים כל כך הרבה זמן.  זה יותר כנראה עלבון,  בושה ותסכול. 

וזה ממש לא בגלל השטות הזאת שהוא כתב אתמול.  הבנתי שאני מתוסכלת  מכל המצב.  אני רוצה להיות  איתו,  ובו בעת לא רוצה להתמודד עם השדים שלי.  נמאס לי מהמלחמה הפנימית הזאת  בתוכי. 

אבל אני יודעת שאם ניפרד,  יהיה לי גם רע  ודווקא אז  יתעוררו בי רגשות. 

למה הכל לא יכול  להיות פשוט יותר... 

אני חושבת שברצינות אומר לו לא להגיע. 

 מקווה שלא אתחרט על זה עד הסופ"ש.... 

משהו שלצערי מאד יכול לקרות |: 

ברגע שעובר  לי בשכל "הקטע הזה", אני כמובן מתגעגעת אליו מאד... 

והעניין  הוא  שאני מאד רוצה לספר לו על התגובה שלי,  על היחס שלי לכל הסיפור. 

הבעיה היא  שאני יודעת,  וברור לי,  שזה יפחיד אותו.  שזה לא יהיה לו נעים לשמוע,  שהוא ירגיש כאילו הוא אונס אותי.  אני לא רוצה לגרום  לו להרגיש  ככה,  ולכן שומרת הכל בפנים ומתבשלת לבד בכל אגם הרפש הזה.  אני לא יודעת לשחות ועלולה לטבוע,  אבל הרצון שלי לחיות לא די גדול כדי לכלך גם אותו ברפש ובזפת,  לא מספיק על מנת לרצות שמישהו אחר יסתכן בשבילי.  מעדיפה לטבוע לבד ולא  להותיר זכר.. 

הבנתי גם שאני כועסת על עצמי,  בגלל שהגבתי בצורה כל כך קיצונית,  שמשהו כל כך חסר חשיבות הוציא אותי מהכלים. אבל אין טעם להוסיף לכל ערימת הפסולת  הזו,  להעמיס גם כעס על עצמי.  לכן חשוב לי לכתוב,  בשביל עצמי,  שיש לי זכות להיות  מתוסכלת או כעוסה.  אני אדם וזהו טבעו.  בעולם  מלא  אנשים,  בו יש כל כך הרבה בדידות,  קשה להבין את עצמך ומהותך. אני מחפשת אחר ההבנה והמהות,  ולא רוצה לפגוע באף אחד בדרך.  מה שכנראה אומר שאני לא אדם נורא כל כך. 

זה בסדר לכעוס או לזעום כנגד משהו שגרם לי להרגיש רע,  גם אם איני מבינה מדוע.