זה רציני. אבל לא כזה.

אני לא הולכת לכתוב על כל מה שעברתי מאז הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג שזה היה לפני שנתיים. אני מתחילה פשוט מאפס. אני חושבת שאין לי כישורי כתיבה ובגלל זה אני מסתייגת מלכתוב בבלוג למרות שמאוד אהבתי לעשות זאת פעם. אני רואה את הבלוג כמקום לפרוק בו את המחשבות לכתוב מה שאני רוצה בו, מקום אותנטי. לא לכתוב על פי סדר מה עשיתי כל יום ומה עברתי לא להפוך ליומן יומי או שבועי אלא כל פעם שיש לי משהו שאני רוצה להגיד ולזכור אז לכתוב אותו. חוט המחשבה שלי נוטה להקטע הרבה, תופעת לוואי של היפרקטיביות שגוברת עם השנים. 

הייתי אמורה להיות לוחמת הגנה אווירית והוציאו אותי מהקורס שבוע לפני הסיום בשל שבר מאמץ באגן שגילו לי וירד לי הפרופיל ל64 זמני, סיכת לוחם אני לא אקבל למרות שעברתי את רוב ההכשרה כי לוחמת אני לא אהיה בשל החלטה שקיבלתי אחרי התלבטויות רבות אם להשאר או לא, הייתי אמורה להיות בפטריוט, החלום להיות קצינה בקרבי לא יתגשם והאמתי שאני כבר לא בטוחה אם זה באמת היה החלום שלי או פשוט דרך לרצות את ההורים שלי שוב ולהרגיש פחות לוזרית כי עכשיו אין ספק שאני אחת הלוזריות. אני בממתינים ממתינה לתפקיד חדש תפקיד ג'וב, רכזת כוח אדם כנראה. לא כזה נורא. אבל התהליך של המעבר לוקח המון זמן ואני מרגישה מתוסכלת מזה שזה לוקח זמן. עברו שבועיים וכנראה שייקח חודש עד שאעבור תפקיד. אני ישנה באוהלים כבר 4 חודש, לא מקצים חדרים לממתינים. מי שחושב שחיל האוויר אלה תנאים מדהימים - טועה. רק לטייסים זה כן. אין לי תלונות על האוכל, דווקא זה סבבה. 

הפואנטה של הפוסט הזה הוא שחזרתי לבלוג. צריכה ללכת עכשיו.

זהו.

CHEERS.