אני עולה על קו 11, נוסעת לתומי. שומעת מוזיקה ומסתכלת בחלון. 
האוטובוס נוסע ועוצר בתחנה המרכזית הישנה. תמיד עולים שם המון אנשים.
בין ההמון זיהיתי את הזיפים, השיניים ולבסוף את פניו של האקס.
הוא חייך. מיד הסתתי את מבטי אל כיוון החלון ולא הסתכלתי עליו עוד ישירות.
הלב שלי פעם בחזקה, הנשימות שלי היו קצרות, הבטן שלי התהפכה והחזקתי חזק את הדמעות.
פתאום מישהי התיישבה על ידי. פחדתי לסובב את הראש ולגלות שזה הוא.


אני תוהה אם ראית אותי. אני מניחה שכן, כי הסתכלתי עליך כמה פעמים דרך השתקפות כלשהי וזה היה נראה כאילו לא הורדת ממני את העיניים.

אני תוהה מה חשבת באותו רגע. אם אני יפה יותר בעיניך פתאום, כי ארך לי השיער ב15 ס"מ מאז הפרידה, ולבשתי בגדים חדשים.
מעניין אם רצית לגשת ולומר לי שלום, או שבדיוק כמוני, העדפת לשמור על המרחק הזה ולא לומר מילה.
אני גם תוהה אם הלב שלך, הריאות שלך, הבטן שלך והעיניים שלך הגיבו בדיוק כמו שאני הגבתי, או שאני לא עושה לך כלום יותר?

(החיוך שלך כשעלית על האוטובוס החזיר לי את כל ה-14 חודשים המסריחים שלנו, אני תוהה אם חייכת את החיוך המדהים שלך למישהי אחרת.
הכל כואב לי. ברגע אחד חזרו אליי כל הרגשות, אחרי שבפעם האחרונה שהתראינו, דאגת לגרום לי להרגיש שירד לי ממך לחלוטין.) 

באופן נורא אירוני, היום בבוקר מצאתי את המפרט והחוט שהוא הביא לי לפני חודשים, והשתמשתי בהם תחילה כסימניה, ואז ענדתי אותם על הצוואר לפני שעליתי לאוטובוס. 

אקסים.