עד ממש לא מזמן, הייתי מסוג האנשים שלא מוכנים לסבול אנשים שהוציאו פטור מצה״ל.

סלדתי מהם, כי לדעתי אדם שגר במדינה כלשהי צריך להחזיר לה כמה שנים של הגנה תמורת ההגנה שהיא מספקת לו כל חייו. 

ואז, יום בהיר אחד, בדקתי את הדואר. קיבלתי מכתב מצה״ל. 

״זימון ליום המאה? כבר? עשיתי צו ראשון לפני שבוע״, חשבתי לעצמי

ואז פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא. 

כל כך הרבה מילים שהלכתי לאיבוד. 

״בדיקת כושר לשירות״, אבל כבר עשיתי את הצו הראשון שלי!

...

״הבדיקה תיערך במדור לבריאות הנפש״

ואז התחלתי להרהר. תהיתי לעצמי אם אני רוצה את זה.

שנתיים של משכורת זעומה וחוסר עצמאות, טרטורים וחופש פעם בשבוע-שבועיים ליומיים-שלושה?

אני אמנם מתה לא לור בבית, אבל צבא זה גדול עליי. 

אני רוצה לגור לבד, אולי עם שותף או שותפה, אם אני אהיה בצבא זה לא יתאפשר,

ויותר מזה- אני אצטרך להמשיך לחזור הביתה. 375 שקל בחודש לא יחזיקו שכ״ד אפילו ברהט. 

תקראו לי משתמטת מסריחה, תשפטו אותי בכיף. 

על הזין