היו לי שנים שאפשר ללוות בסולמות מינורים, לשמחתי בתיכון זה חלף-עבר ואת רובו העברתי בסולם רה מז׳ור, (הכולל פה ודו דיאז) בין אם בקטעים שניגנתי כל השנים האלה-שהיו כמעט כולם בסולם הנ״ל-ובין אם זו אני שהפכתי להיות שמחה.
הלייטמוטיב העיקרי היה החברים, בעוד מדי פעם ניתן לשמוע ליווי מינורי בסולם סי המקביל (שנמצא טון וחצי למטה, מרווח של תרצה קטנה), שחוזר על עצמו מצד בית הספר. אבל הכל היה סבבה, בעיקרון.
הטמפו עלה בכל פעם, והמקצב האיטי ביותר היה שמונה שמיניות, כשלרוב זה בכלל הלך על 1/32. בלי הפסקה לרגע.
בשנה האחרונה שני אלה לא השתנו, רק שמתזמורת מחלקתית החיים עברו להתנגן בפילהרמונית. הרבה יותר כלים, לא רק ממחלקה אחת, וההרמוניה מטורפת. אני מצידי חיה מחוץ לבית, חופשיה מהמשפחה, מבית הספר וממה לא בעצם?
בשבועות האחרונים, טיפס בקרשנדו סולם כרומטי, מרמז כתמיד על משהו רע העומד לקרות.
ואז, שניה לפני השיא-הפסקה. של רבע, לא יותר. אך את ההפסקה הזו מעטרת מלמעלה פרמטה, כך שאת אורכה של ההפסקה קובע המנצח בלבד.
ומה זה חופש בכלל, אם לא נצחון האדם על עצמו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
