אולי הפעם אני כן

ועם כל כותרת מחדש נשבר לי הלב.
כל שיתוף בפייסבוק, כל כתבה בחדשות, כל שם, כל סיפור.
הגוף שלי מתמלא צמרמורות, הנשימה נעתקת והלחץ בחזה מחניק. בלתי נתפש.
אני מנסה לתאר לעצמי את רגע ההודעה למשפחות, מה נותר להורים שמקבלים כזו הודעה. ובאמצע שיחה בין כמה חברים, כשעל השולחן יש בירות ובקבוק יין, הראש שלי לא מפסיק להריץ את הסרטים האלה ואני פולטת בקול רם "אוי אלוהים ישמור" והם מסתכלים עליי וזה אפילו לא מוזר.

אני דואגת לחברים שלי שבפנים, שלא שלחתי לכולם הודעות בהצלחה ו... ודואגת, כ"כ דואגת עד שכבר הבטן כואבת מרוב דאגה.

הנחמה היחידה שלי היא שאחי הגדול בבית. וזה אגואיסטי, וזה סוציומטי, אבל זה מרגיע אותי וזה משקיט אותי. אם כ"כ הרבה חברים שלי בפנים, חברי-ילדות וחברי-נפש, אז לפחות זה. הוא לעומתו יושב בבית מול הטלוויזיה או המחשב וכועס על עצמו, יושב וממלמל ברצף "איך אני לא שם, אמא, איך אני לא שם" והיא שותקת ואח"כ לוחשת שלי שבטח סבתא שלה שכבר נפטרה לפני כמה שנים, עובדת שעות נוספות ושומרת עליו שישאר בבית, שלא יקראו לו.

עכשיו בין החללים יש חברים של חברים ורק שם אחד מוכר מרחוק. אני משתגעת מדאגה שמניין ההרוגים עוד יעלה, והתסריטים הכי גרועים כבר עוברים לי בראש. לוויות, שבעה, הנצחה. בלתי נמנע מלחזור על אלו פעם, אחר פעם, אחר פעם. ואני משתדלת שלא, אבל...

אני בוכה על אנשים שמעולם לא הכרתי, בוכה על חיילים שאיבדו חבר שלהם ועל משפחות שאיבדו יקיריהם. מעולם לא הרגשתי את זה כ"כ קרוב, נושף לי בעורף בזמן שהימים עוברים לאיטם בחרדה ושיגעון.

שיגמר כבר, וכולם יחזרו שלמים ובריאים, אמן.