יום אחד ישבנו יחד וחיפשנו לאן נטוס אחרי הצבא. בשעתיים וחצי עברנו כמעט על כל הגלובוס, התחלנו בהודו, דרך נפאל וקמבודיה, סיבוב בדרום אמריקה וקפיצה לאוסטרליה. בקיצור, כל היעדים שחייל משוחרר יכול לחלום עליהם, אבל יעד אחד משך אותנו יותר מהכל: פורטוגל.
לא בגלל הפורטוגזית שאהבנו לשמוע בטלנובלות כשהיינו קטנות או הבחורים השזופים, אלא בגלל תעלומת נהר הדרקון הכחול.
הנהר הזה היה ספק המצאה, ספק המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נהר, שעל פי השמועות, נמצא באיזור פרא נסתר במערב פורטוגל, שטייס אחד מצא והצליח לצלם תצ״א מדהים שחושף את שלמותו-נהר מתפתל לתורת דרקון בצבע כחול, שבולט כל כך באיזור הצחיח בו הוא נמצא. סליחה, לא תצ״א, תמונה. ״תצ״א זה הצבא לימד אותך להגיד, ושם את תהיי אחריי כל זה. זו הולכת להיות תקופה של חופש אמיתי, לא סתם קוראים לזה שחרור״ והעלבון שבעינייך הפך לברק קלישאתי.
ובכל זאת, לא יכולתי שלא להסכים איתך, שכן אם המקום הזה אכן קיים-הוא הוכחה גשמית, נובעת ויפהפיה לקיומו של אלוהים, כי יצירות מופת שכאלו לא נוצרות בטעות.
-
הדבר הראשון שעשיתי אחריי שחזרתי לארץ מטיול בנפאל-לאוס-ויאטנם, היה ללכת לבקר אותך אחריי שישנתי כמעט יום וחצי בבית. החניתי את האוטו במרחק חמש דקות הליכה מהמוסד שלך. ״מזל שזה בתוך העיר״, חשבתי, ״אחרת הכבישים המהירים היו מבלבלים ומכניעים אותי אחריי כ״כ הרבה זמן על אופנוע״.
נכנסתי פנימה וראיתי אותך יושבת ומחכה לי. אמנם תקועה במוסד הזה כבר שבועות, אבל הראסטות שלך נותנות את הרושם כאילו גם את הגעת לכאן אחריי כמה חודשים טובים בהודו. סביר להניח שזה מה שחושבים גם כל היושבים בחדר הזה, שמדיף ריח חזק מדי של אלכוהול רפואי.
את מחייכת אליי חיוך צחור, אני מחייכת אלייך חיוך אמיתי ואנחנו מתחבקות ויושבות. אני מספרת לך על נופים כמו אלו שחלמנו עליהם, על אנשים שמעולם לא ראו בלון הליום ועל רואד טריפ שעשיתי עם בחור אוסטרלי שהכרתי בדרך. את מקשיבה בעניין, ומתחילה לספר לי על הטיול שלך, לפורטוגל. טסת לשם לבד, עם עצמך, אמנם לא טסנו יחד לפי התכנון אבל כן הרגשת את החופש שכמהת לו כל כך, ״וזה מה שחשוב״. אחריי שסיפרת לי במשך דקות ארוכות על טראקים, סמים, נופים, בחורים וחופים השעון שלך צפצף. ״17:33, אני צריכה לקחת תרופה״ והוצאת מהכיס כדור בינוני בצבע כחול. חייכתי, ותוך כדי ששתית אותו עם כוס מים שאלת לפשר החיוך. ״כחול זה הצבע האהוב עלייך״ הסברתי לך בקריצה וכמעט נחנקת.
״שכחתי את הכי חשוב!! הדרקון הכחול!״ צעקת כמעט בהיסטריה, דבר שהסיט את תשומת ליבן של כמה אחיות למאית השניה בלבד עד שחזרו להסתכל על בפלאפונים שלהן.
״אמיתי?״
״יותר אמיתי מכל דבר אחר בשנים האחרונת״ את עונה לי במשפט אירוני מדי שיהדהד בראשי גם ימים אחריי שנפרדנו לשלום.
אחריי שישבנו ככה כמה שעות, משלימות פערים על כמה מהחוויות המשמעותיית ביותר בחיים שלי, אני תוהה אם את מאמינה לשקר של עצמך, כי אני יודעת את האמת. זה לא שהאמת הזו מסתתרת אצלי בראש, גם לא אצלך, אלא על זרועותייך המלאות חתכים עמוקים של שנאה עצמית וטירוף.
אבחנה של ״הפרעת אישיות גבולית עם נטייה חזקה להרס עצמי״, כך סיפרת לי כמה שבועות אחריי שישבנו ותכננו את הטיול המשותף לפורטוגל, וחודשיים לפני שחזרתי שלחת לי מייל שאישפזת את עצמך במוסד כשהבנת שלבד זה לא הולך.
חשבתי על החוויות שסיפרתי לך, נזכרתי במהות הטיול: ״תקופה של חופש אמיתי, שחרור״ ומתלבטת אם מימשתי את זה עד כדי מיצוי.
נכנסתי לאוטו, התנעתי וכשחלפתי ליד המוסד שלך ראיתי במהירות שני חוסים שרודפים אחד אחריי השני כשאחד מהם בכלל לא לובש חולצה.
ואז, אז נפל לי האסימון; אחריי הכל, אני התפשרתי על טיול בנאלי, ואת מבחינתך הגשמת את החלום, הוכחת לעצמך שהדרקון הכחול קיים.
אולי רק חולי הנפש נהנים באמת, ואלה שלא מתפוררים במציאות של עולם שלא מפסיק להסתובב אפילו לרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
