השבוע שלי מורכב מבסיס - עבודה - בסיס בחיפה - עבודה - ציפורניים - עוד 1000 סידורים שאני צרכה לעשות - עוד קצת עבודה - מיליון אנשים שרוצים לראות אותי שיכולים דווקא בסופש המסויים הזה - עבודה.
יודעים מה לא מופיע כאן? ריצות. יש לי בר אור להתכונן אליו!
ביום ראשון אני יוצאת לגיבוש קצונה של חיל האוויר, משום שכיאה לחיל המתחכם שהננו, מישהו שם החליט שאי אפשר יהיה לשלוח ככה סתם אנשים מהחיל לקורס קצינים וצריך להעביר להם "סדרת התאמה לקצונה" שכוללת אוהלים ומדי ב'. אני מבועתת ויודעת שאני צריכה להוכיח את עצמי כפי שאולי מעולם לא הייתי צריכה קודם לכן. אני חושבת שלמצוא את הבסיס ולהגיע בזמן יהיה הצעד הראשון הנכון בכיוון.
היום, בטעות יש לי דקה פנויה, שאותה ניצלתי למען שתיית תה ירוק וקריאת היומנים של אילן ואסף רמון.
בעת ההתרסקות של אילן הייתי אולי ביסודי, וכששמעתי על אסף פשוט חשבתי על האמא.
מלח הארץ ומושכים כ"כ הרבה צער.
הסיפור משך אותי תמיד, וכבר מהדפים הראשונים אני מוצאת את עצמי מתייפחת משום שאני קוראת מחשבות מהירות ואמיתיות של בן אדם שיועד לגדולות ועכשיו הוא כבר מת.
מצורפות תמונות, ואמנם המדים השתנו, אבל הכומתה האפורה הכהה עם הפס הלבן והסיכה עדיין אותה כומתה, ואני נזכרת במה שחברה שלי אמרה לי בבוקר אחד מדוכדך למדי - "ומה עם אנחנו שולחות אנשים למותם?".
אני רוצה להאמין שזה לא נכון, שאני פועלת למען טובתה של מדינת ישראל ובטחונה ומינוף כוחות הבטחון (ההגנה!) בכלל, והמיצוי המירבי של הפוטנציאל שקיים באותם ספק נערים ספק ילדים שאני רואה מידי בוקר, מפוחדים ועם זאת עם ניצוץ בעיניים ותנועת היד הזאת כשאני מודיעה להם שהם עברו, ואז בוקר אחד חברה שלי מודיעה לי שזה השנה למות אביה של חברה שלה, שנהרג במבצע.
מאמינה במה שאני עושה, ובוכה בכל עמוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גורה.