אין לך אלוהים אבל יש לך כאב ראש

חייבת להודות שאני נמצאת עכשיו בלופ מוזר כזה של בכי,

ואפילו בכיתי אצל המפקדת שלי במשרד.

אני כבר לא יודעת מה אני עושה טוב ומה אני עושה לא טוב,

אין לי שום אינדיקציה?

למי אני אשווה את עצמי? לקודמת?

האם אמדוד את המבטים של החיילים שננעצים בי כשאני באה לקראתם?

"לגננת הכי טובה - מגיע לך גביע"

אני מניחה שזה נכון.

אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך,

אבל יש את כל העניין הזה של המוסכמות החברתיות,

אז אני מחליפה את המילים האלה בדברים אחרים - 

אני יכולה לקרוא לך 'מאמי', לשלוח לך תמונה... אלוהים ישמור, אני אפילו אתן לך להראות אותה לכל המחלקה.

העיקר שידעו מי אני. מי זאת חברה שלך.

ואין אחד אצלי שלא יודע מי אתה. אני פשוט לא יכולה לסתום את הפה שלי.

ובינתיים, כל הרגליים שלי מלאות בסימנים כחולים, שרק אחד מהם אני מצליחה לזהות,

ואני בצבע חום בהי שלא מוכר לי, ואני אוהבת את זה ממש.

קצת יותר רזה, ויהיה בסדר.

ואני אמיצה עכשיו.

לדעתי זאת ממש אמירה חברתית לא להוריד שיער בידיים.