אין לך אלוהים אבל יש לך כאב ראש

וזה מה שגברים לא מבינים - קודם כל תהיה חבר ואז נשכב.

דרוש חיבור ריגשי לסקס, יכולת לנהל שיחה.

מפה לשם, העפתי את הבחור בן ה-27.

אז בחלק מאוד מסויים של החיים שלי דברים מסתדרים,

ומרוב שזה לא קרה כ"כ הרבה זמן אני לא יודעת איך ומאיפה לאכול את זה, אז אני בוכה.

מחר אני אמורה לצאת לסדרת מיון לקצונה של חיל האוויר - ז"א גיבוש קצונה.
תנאי שטח וישנים עם נעליים ואוכלים מנות קרב וקוראים למפקדים "המפקד". אחרי כמה חודשים טובים בסדיר אני לא יודעת איך אפשר לחזור לזה, או להתמודד עם שטח באופן כללי.

כל זה כמובן נועד להפריע לך להפגין מוטיבציה, מנהיגות, ויכולת הדרכה ועוד דברים שאני בכלל לא בטוחה שיש לי.

אני רוצה להיות קצינה, בגלל כל אותן הסיבות שמניתי בהתלהבות לידיד שלי שחזר מב"ש וישבנו על חוף הים ושתינו יין, אבל אני כ"כ מפחדת בו זמנית.

אני מבועתת. שטח מפחיד אותי בצורה לא רציונלית, וכמובן יש את העניין של להכשל; אני לא בטוחה שאצליח לספק להם את מה שהם מספקים, למרות שאני בטוחה ביכולות שלי. לפעמים המערכת הצבאית יכולה להיות מאוד אטומה ולא לסטות אפילו קצת ימינה או שמאלה ואני מפחדת שלא אתאים למשבצת. קיימת כמובן אפשרות סבירה ביותר שהם יצליחו לשבור אותי עם התנאים. 

אלוהים, אני כ"כ כ"כ רוצה את זה, וכ"כ מפחדת.

אתמול היה לי יום מאוד שמח, למרות הסוף שלו.

השבוע שלי מורכב מבסיס - עבודה - בסיס בחיפה - עבודה - ציפורניים - עוד 1000 סידורים שאני צרכה לעשות  - עוד קצת עבודה - מיליון אנשים שרוצים לראות אותי שיכולים דווקא בסופש המסויים הזה - עבודה.

יודעים מה לא מופיע כאן? ריצות. יש לי בר אור להתכונן אליו!

ביום ראשון אני יוצאת לגיבוש קצונה של חיל האוויר, משום שכיאה לחיל המתחכם שהננו, מישהו שם החליט שאי אפשר יהיה לשלוח ככה סתם אנשים מהחיל לקורס קצינים וצריך להעביר להם "סדרת התאמה לקצונה" שכוללת אוהלים ומדי ב'. אני מבועתת ויודעת שאני צריכה להוכיח את עצמי כפי שאולי מעולם לא הייתי צריכה קודם לכן. אני חושבת שלמצוא את הבסיס ולהגיע בזמן יהיה הצעד הראשון הנכון בכיוון.

היום, בטעות יש לי דקה פנויה, שאותה ניצלתי למען שתיית תה ירוק וקריאת היומנים של אילן ואסף רמון.
בעת ההתרסקות של אילן הייתי אולי ביסודי, וכששמעתי על אסף פשוט חשבתי על האמא.
מלח הארץ ומושכים כ"כ הרבה צער.

הסיפור משך אותי תמיד, וכבר מהדפים הראשונים אני מוצאת את עצמי מתייפחת משום שאני קוראת מחשבות מהירות ואמיתיות של בן אדם שיועד לגדולות ועכשיו הוא כבר מת. 

מצורפות תמונות, ואמנם המדים השתנו, אבל הכומתה האפורה הכהה עם הפס הלבן והסיכה עדיין אותה כומתה, ואני נזכרת במה שחברה שלי אמרה לי בבוקר אחד מדוכדך למדי - "ומה עם אנחנו שולחות אנשים למותם?".

אני רוצה להאמין שזה לא נכון, שאני פועלת למען טובתה של מדינת ישראל ובטחונה ומינוף כוחות הבטחון (ההגנה!) בכלל, והמיצוי המירבי של הפוטנציאל שקיים באותם ספק נערים ספק ילדים שאני רואה מידי בוקר, מפוחדים ועם זאת עם ניצוץ בעיניים ותנועת היד הזאת כשאני מודיעה להם שהם עברו, ואז בוקר אחד חברה שלי מודיעה לי שזה השנה למות אביה של חברה שלה, שנהרג במבצע. 

מאמינה במה שאני עושה, ובוכה בכל עמוד.

תרגעו, ככה בסה"כ קמתי מהשנ"צ שלי כי ישנתי 5 שעות בלילה.

ישנתי אצל הבחור למרות שאני עדיין חולה כי פשוט מאוד רצינו לראות אחד את השנייה, ולכו תתווכחו עם זה.

הוא נישק אותי בסה"כ פעמיים, בפה סגור, כי הוא סטרילי. אלוהים ישמור.

ניהלנו שיחת יחסינו לאן, והגענו למסקנה שלא משנה איך נסובב את זה - התשובה תהיה לשום מקום.

הוא סיים תהליך שאני עוד לא התחלתי. הוא רוצה אישה להקים איתה משפחה, ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה חבר.

מנגד, כל אחד מאיתנו החליט על דעת עצמו לא לצאת עם אנשים אחרים כי כיף לנו ביחד למרות הכל, יש בינינו חיבור טוב שלמען האמת, לא מצאתי כבר הרבה זמן.

אז כרגע הכל טוב ויפה, אבל בעוד כמה חודשים בטח אבכה בגלל זה, אבל אני מניחה שאני יכולה להאשים רק את עצמי.

ביום רביעי התעטשתי המון, אבל אמרתי שזאת בטח האלרגיה,

וזה שהלכתי הביתה בגשם לא-מאוד-לבושה בטח לא עזר.

ביום חמישי קמתי זוועה, ובכל זאת החלטתי ללכת לבסיס כי יצאתי מתוך נקודת הנחה שזה לא יהיה יפה להשאיר את 2 הבנות האחרות במשרד עם כל העבודה.

אני חושבת שבאותה מידה הייתי יכולה להשאר בבית, כי לא הועלתי הרבה. הרגשתי באמת נורא, והאמת שאני דיי מתפלאה שהצלחתי לעבור את היום מבלי להתעלף בדרך או משהו.

נראה שהבנות דווקא לא העריכו את המחווה שלי, ולא זכיתי אפילו להודעה מתעניינת אח"כ. אבל אני מניחה שזה בסדר, כי זה עזר לי להגיע להחלטה.

מרגע שהתגייסתי, החלטתי שאני רוצה לצאת לקצונה. לא בניתי על ההקצאה הראשונה כי זה נראה לי מוקדם מידי.

מצד שני, כשהתחלתי לחשוב על זה לעומק, הבנתי שאני לא רוצה לפספס הזדמנות.

אני אוהבת את התפקיד שלי, אני מרגישה גאווה להגיד מה אני עושה בצבא - "אני אחראית על המיון הראשוני לטיס". בגיבוש הטיס, כשראיתי את הצ'קים של פרחי הטיס, בכיתי. הייתי עדה לשינוי שאני עושה.

לעזוב תפקיד כזה אחרי זמן כ"כ מועט זה קשה, כי זה נפוץ שבורחים לקצונה שלא אוהבים את התפקיד, וזה לא המצב במקרה שלי. אני אוהבת את התפקיד שלי, אבל אני גם רוצה הלתקדם, ואם נקרתה בדרכי ההזדמנות כ"כ מהר - מה טוב.

מהתיכון יצאתי לא מרוצה מעצמי, ועבדתי על עצמי בתקופת החופש שהייתה לי בין לבין. זה עזר, וגם החודשים האלו בצבא עזרו.

אני מאמינה שכל תהליך הקצונה ואח"כ השירות בתור קצינה יוכל להועיל לי המון.

אני מחפשת דרכים לעבוד על עצמי, ואני רוצה להתמודד עם דברים שהם לא בידיוק 'איזור הנוחות' שלי.

אז אני חושבת שפחות או יותר הגעתי להחלטה שלי, ומחר השיחה עם המפקדת.

בתקווה שגם גימלים! 

שבוע טוב.

החלטתי לתרום כל חודש 50 ש"ח לעמותה למען בעלי חיים,

והעמותה שנבחרה החודש היא "למען הכלבים שבצל".

~

ובנושא אחר,

היום הוא כתב לי שמזמן הוא לא מצא מישהי שהטריפה אותו ככה אחרי שהוא אסף אותי אתמול מהמסיבה (היה אש!), ובילינו את רוב היום ביחד.

זה מצחיק, כי זה נכון. הוא ל-א יוצא לי מהראש. 

ואולי זה לא אידיאלי, בהתחשב בכך שהוא גדול ממני ב-8 שנים (ונמוך ב-3 ס"מ בערך).

אלוהים, מה אני עושה.