אין לך אלוהים אבל יש לך כאב ראש

חייבת להודות שאני נמצאת עכשיו בלופ מוזר כזה של בכי,

ואפילו בכיתי אצל המפקדת שלי במשרד.

אני כבר לא יודעת מה אני עושה טוב ומה אני עושה לא טוב,

אין לי שום אינדיקציה?

למי אני אשווה את עצמי? לקודמת?

האם אמדוד את המבטים של החיילים שננעצים בי כשאני באה לקראתם?

"לגננת הכי טובה - מגיע לך גביע"

אני מניחה שזה נכון.

אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך,

אבל יש את כל העניין הזה של המוסכמות החברתיות,

אז אני מחליפה את המילים האלה בדברים אחרים - 

אני יכולה לקרוא לך 'מאמי', לשלוח לך תמונה... אלוהים ישמור, אני אפילו אתן לך להראות אותה לכל המחלקה.

העיקר שידעו מי אני. מי זאת חברה שלך.

ואין אחד אצלי שלא יודע מי אתה. אני פשוט לא יכולה לסתום את הפה שלי.

ובינתיים, כל הרגליים שלי מלאות בסימנים כחולים, שרק אחד מהם אני מצליחה לזהות,

ואני בצבע חום בהי שלא מוכר לי, ואני אוהבת את זה ממש.

קצת יותר רזה, ויהיה בסדר.

ואני אמיצה עכשיו.

לדעתי זאת ממש אמירה חברתית לא להוריד שיער בידיים.

קהילה, יחידה, יחסים.

שלום בית אני מניחה שכבר לא יהיה - אולי רק מעין מלחמה קרה, ואני צריכה ללמוד להיות בסדר עם הרעיון.

לא כולנו זכינו ובורכנו במשפחה חמה ותומכת.

אבל תעשו לי טובה - אל תקחו צמחונית בת 8 שנים ל'מקום של בשר'.

הנפתי סוף סוף את הדגל האדום מול המפקדת שלי.

חצי שנה זה פרק זמן. כמה הוא משמעותי בתקופה של שנתיים? 

משמעותי מספיק. 

אני לא מוכנה להיות מכבת שריפות. אני לא יכולה להמשיך להיות נתונה ללחץ הזה - כואב לי כל הגוף.

ובסופו של יום' אני מרגישה את המבטים של החיילים.

ואז, הוא חוזר הביתה אחרי 17.

זה קשה ומעייף ואני ישנה פחות שעה בלילה בגלל שיחת הטלפון, אבל איך אפשר לנתק?

אני מרגישה את המאמץ המשותף שלנו - זאת הרגשה שלא זכיתי לה הרבה שנים.

המילים והמעשים - כולם אמת.

איך שהוא בא, עם הפחדים והזכרונות שלו, עדיין תמים.

ברור שאחכה לך, רק תבוא. 

לא פותחים עיניים. פה ושם נזרקת מילה על 11-3 אבל אני לא שומעת. 

כרגע זה 17 וזה מרגיש כמו נצח אבל כשהוא חוזר... הוא בא לקחת אותי.

והוא מביא אותי לחברים שלו ולהורים שלו, ולים.

והוא מעיר אותי, הוא מצליח.