לא כתבתי פה מלא מלא זמן..לא בגלל שלא רציתי אני כן רציתי אני תמיד רוצה אבל אין זמן..
אז טוב אני רוצה לספר על מה קרה לי בכמה החודשים האחרונים..
אני מרגישה לבד וקשה לי לספר לחברים מה עובר עליי מהפחד שיקראו לי צומי או משו..למשפחה? פחחח אין מה לדבר איתם בכלל הייתי לבד ועצוב לי מבפנים אני חתכתי ואני מצטערת על כל רגע דבילי שעשיתי את זה..
עכשיו אני חושבת שאני מצליחה לשתף קצת יותר תחברות שלי במה קורה איתי אבל לא מצליחה לגמרי הן יודעות רק רבע מהסיפור הגדול שלי .
גם רודפת אותי ההרגשה שאני גרועה בהכל כל יום מישו אחר רב איתי אין לי כמעט ימים נקיים בלי ריבים מחברים שלי ולפעמים אני חושבת לעצמי למה להם לריב איתי על כל דבר? אולי הם רוצים לריב איתי כי הם שונאים אותי ומחפשים תירוצים?
אני באמת כבר לא יודעת אבל אני משתדלת ונותת מעצמי הכל לכולם מנסה לעזור לכולם כמה שאני יכולה זה פשוט לא מצליח..
יש לי 2 חברות שקוראות לי קיר XD
בגלל שהן מדברות איתי ואני לא שמה לב ולא עונה להן אני לא עונה להם לא בגלל שאני מתעלמת זה בגלל שאני חושבת והרבה אני חושבת על איך הגעתי לפה ? מה המטרה של הקיום שלי? עשיתי משו מיוחד בחיים שלי? או למה יש אנשים שוכנים ליסבול אותי ולהיות חברים שלי?
או שאולי הם לא מוכנים ליסבול אותי ובגלל זה הם רבים איתי על כל דבר?
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא הייתי קיימת או אם שווה להמשיך..
אני לא חושבת שאני תורמת הרבה בחיים שלי אבל אני רוצה לשנות את זה ולעשות כמה דברים טובים.
אני מרגישה גם הרבה פעמים חסרת ביטחון אני פוחדת להשמיע בקול את המוסיקה שלי אני נורא מפחדת מהתגובות של כולם לגבי המוסיקה הזאת אני גם נורא מתביישת בגובה שלי אני מתפללת כל רגע ורגע להיות נמוכה יותר..
יש לי משו חדש לספר..
לפני חודש וחצי בערך ראיתי מישו מכיתה ז' (אני בח') יושב לבד בתחנה ישר באתי אליו אני וחברה שלי ודיברתי איתו כזה שאלתי אותו למה הוא לבד והוא אמר שאין לו חברים ואז פשוט לקחתי אותו על חסותי כזה...אני לא חושבת שמישו צריך להיות לבד בגלל שאני מבינה את המקום של להיות לבד..
אני מבינה איך זה להרגיש לבד ואני לא מאחלת את זה לאפחד אז הכרתי לו מלא חברים ואני דואגת לו מאוד כל פעם שהוא עצוב .
אני לא יודעת אם הוא מעריך את זה או חושב שאני סתם קרצייה נדבקת אני גם לפעמים שואלת את עצמי איך זה להיות במקום שלו? שמישי פיתאום באה אליו משום מקום ושואלת אותו למה הוא לבד ואז גוררת אותו לכל מקום ..
כן..אני די בטוחה שאני מטרידה אבל בסך הכל אני מנסה לעשות משו טוב משו שלא עשו או יעשו בשבילי אם אני אהיה לבד..
לפעמים אני מרגישה מבולבלת בתוך עצמי ובאות לי שאלות לראש כמו "מי אני?" וזה מבלבל אותי ואני מתחילה לחשוב שאני משתגעת..
יש ילדים בבצפר אני קוראת להם "ערסים" ו"פרחות" הם הרבה פעמים קוראים לי פריקית\מוזרה ובשביל לא להיפגע אני משכנעת את עצמי שמוזר זה מיוחד ואני הכי מישתדלת מכל ליבי להאמין בזה ורק בזה.
כל הזמן חברה שלי מיכל ומרת שאני מקובלת בגלל זה כולם רבים איתי כי הם כולם מחפשים את הצומת לב שלי ואני אומרת לה שזה לא נכון.
לדעתי זה ממש לא נכון כי אם מישו רוצה להיות חבר שלי אני אהיה חברה שלו אבל כמו שאני מתחברת מהר עם אנשים אני גם מנתקת קשר באותה מהירות שפוגעים בי.
אני נותת הזדמנות שנייה כן כן אני נותת אבל תלוי למי ואם זה מגיע לו או לה.
אני לא חושבת שאני בנאדם רע וגם אם כן אני אעשה הכל בשביל להשתנות בשביל שיהיו מרוצים ממני.
כשקשה לי וכל המחשבות שלי רודפות אותי ולא מפסיקות לרוץ לי בראש אני בורחת או למוסיקה או לספרים לאחרונה אני יותר בורחת לספרים כי כשאני שומעת מוסיקה רצות לי עוד מחשבות על הזמרים ולמה כתבו תשיר ככה וזה מחרפן אותי שהראש שלי לא מפסיק לחשוב אז כשאני קוראת ספר אני מדמיינת אותו אני פשוט מדמיינת תחיים שלהם שם וככה אני לא חושבת על המציאות שלי המציאות והחיים המעצבנים שלי.
כמה שאני רוצה לשתף את כולם וכמה שהכאב מכביד לי על הלב אני לא מצליחה או שאני פשוט נהפכת לשקטה והמחשבות רצות בתוכי עד שמתחיל ליכאוב לי הראש ואני אומרת לכולם שזה מעייפות אפילו פה שאני פאקינג כותבת לכם אני פשוט לא מצליחה להגיד הכל אני פשוט לא מצליחה לשתף את כל הדברים שמציקים לי ואני כבר לא מבינה למה זה מחרפן אותי ולאחרונה השאלה הכי גדולה שרודפת אותי בראש זה אם אני משוגעת? או אם למישו אכפת? כי כשרציתי לשתף את אמא שלי ולהגיד שאני צריכה עזרה היא אמרה לי שלא בה לה לדבר איתי ..
אני מרגישה תקועה אני מרגישה שחפרתי בור עמוק ונפלתי ועכשיו אין דרך החוצה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the dark girl