welcome to my life

אתמול הכל היה ממש טוב וחשבתי שהכל השתפר כבר לאט לאט אבל 
ממש אחרי שכתבתי פה שהכל משתפר וזה...המצב התחיל להחמיר המחשבות חזרו וחברה ממש טובה 
שלי במצב משפחתי לא משו,היא בין החברות שהכי חיזקו אותי..
אתמול נפקחו לי העיניים והבנתי שאני לא ממש עוזרת לאפחד אני רק עסוקה בעצמי
ובתלונות שלי על החיים,איך הבנתי את זה?
חברה שלי (חברה אחרת) אמרה לי שתמיד אנחנו מתחילות שיחת ייעוץ עליה וזה עובר אליי..
אז כנראה שאני לא ממש עוזרת :/
גם הרבה מתלוננים שאני מתעלמת מהם אני לאדעת למה אבל אומרים שהם מדברים איתי ושאני לא עונה
שאני "מתעלמת" אבל אני פשוט לא שמה לב כאילו אני במקום אחר..
אז אותה חברה שפקחה לי את העיניים אמרה לי שאמרתי גם משו כמו "מה נראה לך"
כשהיא משכה לי בכובע אבל אני לא זוכרת בכלל שהיא משכה לי בכובע או שאמרתי משו
אני מרגישה כאילו איבדתי את עצמי או שיש רגעים שאני לא בתוך עצמי כאילו הראש שלי ברח
למקום אחר ושכולם מדברים אני לא עונה פשוט.


אז היום החלטתי שאני מנותקת,אני לא בפייסבוק לא בוואצאפ לא עונה לפלאפונים ולא כלום רק בשבע בערב אני אפתח את הפלאפון שלי.
אני ישנתי עד 13:00 :O
בנתיים אני קצת מרגישה בודדה אבל שמחה זה מוזר טוב נו אני מוזרה
לפעמים פשוט טוב להיות לבד בגלל שאפחד לא יכול להתלונן על משו שעשית או להעיר לך
או פשוט להתעצבן עליך אבל אני גם פוחדת להיות לבד עם עצמי אני פשוט פוחדת מעצמי..


אתמול היה יום הולדת לסבא שלי באתי וראיתי את המשפחה שלי ואת בני הדודים שלי ושוב הייתי לבד אני לא בקשר טוב עם בני הדודים שלי פעם הייתי אבל כנראה שעכשיו אני מוזרה מידי בשבילם או שפשוט אני לא טובה מספיק?
הלכתי ואמרתי שלום לבת דודה שלי היא ראתה אבל לא התייחסה רק זרקה חיוך קטן והלכה זה קצת העליב אותי אבל מה אני מצפה שהיא תגיד לי היי? היא בקשר טוב עם כולם ויפה כזאת ומקובלת מאוד
ואני פשוט אני..
בקיצור היום לא דיברתי כל כך עם מישו חוץ מהמשפחה אבל גם איתם בקושי אז הלכתי למוסיקה וספרים,מחר יש בצפר ואני אקום בבוקר ואפגוש אנשים אולי שם יהיה לי עם מי לדבר כי גם
בבצפר אני כל הזמן בלחץ ורצה ממקום למקום ..
אני ממש רוצה לשנות את זה ולצאת מכל הלחץ שיושב עליי אז למחר יש לי תוכנית
ברגע שאגיע לבצפר אני אתנהג כאילו זה היום האחרון לחיים שלי וככה אני אנסה לבזבז את הזמן על דברים
טובים וחיוכים אני מקווה שזה יעבוד,אולי זה נשמע נואש אבל אתמול כשהייתי עם המשפחה אז אכלתי לבד..כל כך רציתי לאכול עם מישו ולא לבד אז הלכתי לשבת ליד סבתא אבל היא לא התייחסה בכלל היא הייתה עסוקה בלדבר עם כולם והתייאשתי כבר אז פשוט ויתרתי על האוכל והלכתי לפלאפון
וחיכיתי שהיום הולדת תיגמר כבר.

אני פוחדת מאוד להגיע לכיתה ט' כי כשאני יעלה לכיתה ט' אני אעבור את האזור של ח' וז' ויש לי מלא חברים מכיתה ז' שכולנו יושבים איתם בהפסקה אני גם לא רוצה לעלות לט' כי באזור של ט' יש את הגדולים ובת דודה שלי שם אני אצתרך להתרגל לילדים חדשים שיצעקו לי בשמות כמו פריקית וכו...
עד שהילדים באזור של ח' וז' התרגלו והפסיקו אני לא רוצה עכשיו לקבל עוד פעם את כל הצעקות האלה..
אבל אם ההורים שלי ישאלו אותי על זה אני מתכוונת להגיד שהכל בסדר בשביל שלא ידאגו ויחשבו שאני אנסה שוב פעם להתאבד..
אני לא רוצה להדאיג אפחד אבל אני גם לא רוצה לשקר כי אני בעצמי שונאת שקרנים..
בקיצור אני מרגישה די פתטית שאני מספרת לכם את זה כאן במקום לשתף איזה חברה שתעזור אבל
אמרתי כבר שאני רוצה יום לבד ..
כי אני יודעת שאני אשתף חברה ואני אקבל אולי תלונות על זה שזה לא בסדר שאני ככה ושהייתי צריכה להתעקש או משו ..
ברור שהייתי מנסה להתעקש אבל אני מראש יודעת שאני לא אצליח אז מה הטעם לנסות בכלל?
אז זהו בנתיים אני מבלה לי יום לבדי בהרגשה מוזרה של שמחה ועצב אבל גם בילבול ..
היום גם ראיתי את הסרט "כמה טוב להיות פרח קיר" בפעם המאה כל פעם אני מופתעת מחדש ומסיקה דברים חדשים מהדמות של צ'ארלי (לוגן לרמן משחק אותה) אני מאוד התחברתי לדמות הזאת וגם לשחקן
זה הסרט האהוב עליי וגם את הספר קראתי כבר ארבע פעמים והיום אני קוראת שוב (אני חננה של ספרים). 
שבת שלום <3