אני לא מבינה.
לא, ברצינות עכשיו.
לכולם זה ככה? או שזה רק אצלי?
כבר שבועיים שאנחנו גרים יחד. שבועיים ויום ליתר דיוק. או שאפשר אפילו להגיד שאנחנו "גרים יחד" כבר כמה חודשים, הרי הוא גר אצלי בבית עוד הרבה לפני שעברנו.
אז מה יש בזה שהופך את זה לשונה כל כך?
הרבה אמרו לי שזה מוקדם מידי לצעד כזה אחרי רק עשרה חודשים ביחד, אבל אני לא הסכמתי. לא חשבתי שזה יהיה אותו דבר כמו בבית של ההורים, אבל גם לא חזיתי כמה שזה יהיה שונה.
טוב, אז זה דבר חדש. לשנינו. זה לא קל - שוב, לשנינו. אתה זוכר בכלל שיש פה עוד צד חוץ משלך? שיש עוד מישהו בבית הזה, חוץ ממך?
איך בן אדם אחד יכול להשתנות בין לילה? להיות קר, מזלזל, פוגע וחוסר אכפתי, ואחר כך לבוא ולהגיד שאתה אוהב אותי.
לא מגיע לי להפגע ככה. עברתי יותר מידי לפניך וקיוויתי שמצאתי סוף סוף מישהו שיתן לי שקט נפשי, ובמקום זה אני מוצאת את עצמי בוכה בגללך כמעט כל לילה.
לא חיפשתי מישהו שיחנך אותי. אם זה מה שהייתי רוצה הייתי עוברת לגור אצל אבא שלי.
וואי, כמה שאתה מתחיל להזכיר לי אותו. לא בדברים הטובים - שיש הרבה מזה אצלו - אלא בעקשנות, בחפירות, בניסיון האין סופי להטיף ולהגיד תמיד את המילה האחרונה, והכי חשוב, תמיד להיות צודק.
ואז, אחרי ריב ארוך ומייגע, בו רק ייחלתי לרגע שקט, מגיעה השתיקה. שתיקה ארוכה מלווה בקור עז. אני לא יודעת מה מבין השניהם גרוע יותר.
אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד אף פעם. הראת לי מה זה לאהוב מישהו ולקבל אהבה בחזרה, דבר שייחלתי וחיכיתי לו במשך כל כך הרבה זמן.
אבל אם לא הייתי אוהבת אותך כל כך זה גם לא היה כואב כל כך. והכאב... כמעט בלתי נסבל.

More than angry words I hate this silence, it's getting so loud

Savage Garden / Hold Me