אתה עדיין אוהב אותי? עוד אכפת לך ממני?

אם כן, אנחנו צריכים לדבר.

לא כמו תמיד, לא כשאתה קוטע אותי ופוסל כל מה שאני אומרת.

לא כשאתה מתיימר להסכים ולהשתנות, ויום אחרי לחזור חזרה לאיך שהיית.

אפשר דווקא להתחיל מהדברים האלה. החוסר כבוד והזלזול שאתה מפגין כלפיי באדישות רבה.

וכל פעם שאנחנו מתווכחים וקצת לא נוח לך אתה ישר בורח לחברים שלך.

וחברים שלך, מי מכיר אותם בכלל? שנה וחצי ביחד וראיתי רק אחד מהם ורק פעם אחת.

והויכוחים. הויכוחים הבלתי פוסקים. ועל כלום. כמה אפשר להתווכח?

שונאת את זה שאי אפשר לדבר איתך על דברים שמפריעים לי. שאתה מעביר את זה עם "בסדר, בסדר".

מה לגבי הפתיל הקצר שלך? אוקי, הודעתי לי על הפאק הזה מההתחלה, אבל כמה דברים יכולים להרגיז אותך? כמה אפשר להיות עצבני משטויות?

זה שאנחנו אף פעם לא מטיילים בארץ כי "ראית כבר הכל". אבל לא ראית איתי. אפשר לחוות דברים שוב ביחד, זה יהיה אחרת.

ולא אכפת לי שאתה לא יודע להיות רומנטי, אכפת לי שאתה אפילו לא מנסה. נורא קל לא לעשות דברים כי אתה "לא יודע איך".

והחוסר תשומת לב כשאנחנו יוצאים.

בחתונה של דורון לא היה אורח אחד שלא החמיא לי על איך שנראתי. לא, סליחה, היה אחד.... זה היית אתה.

אתה שם לב יפה מאוד איזה חזה גדול יש למלצרית, אבל לא עוצר לרגע להסתכל עלי ולהחמיא גם לי.

אתה עדיין אוהב אותי? כי אני אוהבת אותך. מאוד.

אוהבת כל כך שאני סופגת את כל הדברים האלה ויותר כבר שנה. זה 2/3 מכל הקשר שלנו. זה יותר מידי זמן.

ונשארה רק שאלה אחת - מה יכאב יותר, להמשיך לנסות, או לנסות לחיות בלעדייך.

יודעת בתוך תוכי שמגיע לי יותר טוב מזה, אז למה כל כך קשה לעשות את הצעד הזה?