מצב רוח: חולה

מוזיקה: Linkin Park - In The End

אחרי 20 יום באסטוניה חזרתי הבייתה ביום שני בלילה.

היה קצת מוזר לחזור, כי זה לא ממש חזרה לאותו הבית. עברנו דירה בדיוק יומיים אחרי שטסתי, אז עזבתי את הבית הרגיל והמוכר וחזרתי לחדש.

כל החדר שלי עדיין בבלאגן מוחלט. אמא שלי הייתה צריכה להחזיר את הארגזים למוביל, אז היא שמה את כל הדברים שהיו בארגזים שלי בתוך הארון שלי, ככה שאפילו לפרוק את המזוודות שלי אני לא יכולה. אני צריכה לפנות לי לפחות יום שלם כדי לעשות סדר מהתחלה עד הסוף.

הרגשתי כל כך מגעיל עם כל העניין של הטיסה אחרי שדי הגיע להחלטות שלה לגביי ולגבי לירן. שאלתי את אמא שלי אם יש אפשרות לבטל את הטיסה, אבל היא אמרה שמרגע שזה שולם אין אפשרות לבטל.

לילה לפני כן די ואבא שלי נסעו להביא את לירן, שקיבל אישור מיוחד לצאת מהצבא. היא רצתה שאני אבוא איתה, אבל כמובן סרבתי. כשהם חזרו נסענו ביחד לבית של אבא שלי, כי משם זה 10 דקות נסיעה לשדה תעופה. הם ישבו ביחד במושב האחורי ואני ברחתי קדימה כדי שאני לא אצטרך לראות את כל מה שהם עושים שם.

בשדה תעופה עצמו זה היה הכי גרוע. הם ניצלו כל שנייה שהייתה להם ביחד כדי להתחבק ולהתנשק - למרות שהייתי במרחק 2 צעדים מהם. הסתכלתי עליהם כמה שפחות... אבל כעסתי עליה. הו, כמה שכעסתי עליה. לא רק שהיא בחרה להיות איתו ובכך ויתרה על החברות של ה 4 וחצי שנים שלנו, היא גם ממשיכה לצפצף עלי ולפגוע בי. חשבתי לעצמי שטוב שהיא צריכה ללכת, שגם היא תרגיש מה זה להיפגע. ואז הבטחתי לעצמי שכשהיא תבכה היא לא תקבל שום נחמה מצידי, כי פשוט לא מגיע לה. אני הייתי צריכה לסבול לבד את כל הכאב והדמעות בלי שום נחמה מאף אחד, ובטח שלא ממנה.

הגענו לשער שבו רק שתינו יכולות לעבור, ולירן צריך להישאר מאחור. אני הייתי הראשונה לעבור, וחיכיתי אחרי השער עם הגב אליהם. חיכיתי דקה ואז הסתובבתי לזרז אותה. היא המשיכה להתנשק איתו, לגמרי מתעלמת ממני ומצפצפת על זה שהיא יודעת שאני רואה ושזה פוגע בי.

עוד יותר כעסתי עליה. הזכרתי לעצמי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי קודם, ואמרתי שזה באמת מגיע לה. ואז, ברגע שהיא עברה את השער וראיתי אותה עם עיניים אדומות לגמרי, לא יכולתי. פשוט באתי אליה וחיבקתי אותה בלי לחשוב פעמיים. כמובן... הרי אני תמיד הייתי כזאת. זו שנפגעת ואז עדיין באה לעזרתו של אותו אחד שפגע בי. תקראו לי נאיבית או מטומטמת, אבל זו אני.

אחרי כמה שיחות איתה על זה בזמן שהייתי שם הגעתי למסקנה שלמרות הכל אני לא רוצה לנתק איתה את הקשר. חשבתי לעצמי שלפחות עכשיו זה נגמר. מכאן והלאה, הוא לא יכול להשפיע עלי ולפגוע בי יותר. טעיתי. אז נכון שרוב הזמן היה בסדר, אבל הרגעים שלא היו בסדר היו מספיקים בכדי להרוס את מה שכן היה טוב. 

הדוגמא הכי גרועה הייתה דווקא ביום האחרון שלי שם. ישבנו ביחד מול המחשב ודיברנו עם כל מיני אנשים - לירן ביניהם. אחרי כמה זמן של שיחה איתו לירן שאל אותה מתי הוא יוכל לדבר איתה בפרטיות. היא חשבה לרגע והסתכלה עלי. אמרתי לה שאם להיות לגמרי כנה איתה אני לא ממש אוהבת שהיא משאירה אותי לבד. בעיקר בגלל אף אחד מהמשפחה שלה לא מדברת אנגלית ואז יוצא מצב שאני יושבת ובוהה בקירות או צופה בתוכנית בטלוויזיה שאני לא מבינה בה כלום כי זה באסטונית, בזמן שהיא יושבת ומדברת איתו. זה לא שהיא לא עשתה את זה בכלל. קרו כבר 2 מקרים שבאנו ללכת לאכול ביחד ואז הוא התקשר, אז היא עלתה למעלה לדבר איתו ואני נשארתי לבד. אז הפעם אמרתי לה את האמת מראש, שלא תגיד שהיא לא ידעה או שלא אמרתי לה. היא אמרה לו שאנחנו גם ככה צריכות לעלות למעלה לעשות כמה דברים, אז כשנסיים את זה היא תראה אם היא תוכל לבוא.

מהרגע שהוא שאל בחנתי אותה מקרוב. לא רציתי לוותר לה בשום מצב, בגלל שבפעם הרביעית לפחות יוצא מצב שהיא צריכה לבחור במי לפגוע - בי או בו - ובכל שאר המקרים אני הייתי זו שהיא בחרה לפגוע בה.

שוב אני עם הנאיביות שלי... הייתי בטוחה שדווקא הפעם היא תעשה את הבחירה הנכונה.

הייתי צריכה לדבר עם אמא שלי, אבל היא כבר ישנה, אז התקשרתי ללירן במקום שימסור לה משהו בשמי. בזמן שדיברנו די שאלה אם היא יכולה גם לדבר איתו אחר כך. אמרתי כן, ואז דיברתי גם עם לירן על זה והסברתי לו שאני לא אוהבת את זה במיוחד שהיא משאירה אותי לבד והולכת לדבר איתו.

הוא אמר לי שלמחרת בבוקר הוא נוסע לצבא ולא חוזר 3 שבועות, אז אמרתי לו שאני מבינה את זה, אבל זה הלילה האחרון שלי שם. הוא אמר שהוא לא ידע את זה, והבין אותי והסכים לוותר.

כשסיימתי נתתי את הטלפון לדי. היא שאלה אותו אם הוא עדיין רוצה לדבר... הוא אמר שכן, אבל הוא לא רוצה שתשאיר אותי לבד כי זה מפריע לי וכל זה. היא אמרה שהיא יודעת, אבל מה אם זה יהיה רק לממש ממש קצת זמן... ואז היא אמרה לו שיחכה לה והיא כבר באה. הסתכלתי עליה בהלם ואז הסטתי את המבט.

כשהיא סגרה את הטלפון היא פנתה אלי ושאלה אותי אם זה בסדר שהיא תלך. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה. היא שאלה אם אני בטוחה ואם אני אהיה בסדר. אמרתי לה שלא, אבל זה בעצם בכלל לא משנה, כי היא כבר הודיעה לו שהיא באה. אז למה בכלל היא טורחת לשאול אותי?

היא שתקה. קמתי, הלכתי לחדר שלה ונשכבתי על המיטה. היא הבטיחה לי שהיא תעשה את זה ממש ממש מהר, נתנה לי חיבוק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. אמרתי לה שאני לא מעוניינת בחיבוקים במזוייפים שלה, והסתובבתי לצד השני.

היא ניסתה להיות נחמדה, אבל לא התייחסתי, אז היא קמה ויצאה מהחדר בזמן ששוב הבטיחה שהיא תעשה מהר.

היא חזרה לחדר אחרי שעה וחצי. שעה וחצי. אפילו לא הסתכלתי עליה.

אני יודעת מה את הולכת להגיד.

הסתכלתי עליה בסימן שאלה. הראש שלה היה מורם בצורה שאומרת "עשיתי את הדבר הנכון".

אני לא הולכת להגיד כלום.

אז אני יודעת מה את חושבת.

לא חושבת.

ואז אחרי ויכוח קצר היא איכשהו הצליחה להעביר את הנושא למשהו אחר, שגרם לנו לשכוח מזה לגמרי. ישבנו ביחד על אותה המיטה ודיברנו כל הלילה על כל מיני דברים.

הגיעה השעה 7 בבוקר, והפלאפון שלה צלצל. זה היה לירן. הוא שאל אותה אם היא יכולה להתחבר כדי שידברו קצת לפני שהוא צריך ללכת. היא אמרה שכן ומהרה ללכת לדבר איתו, לאחר שהודיעה לי בקצרה שהיא הולכת.

אחרי שהדלת נסגרה המשכתי לבהות בה במשך כמה זמן, לגמרי בהלם. לא רק שהיא עשתה את הבחירה לפגוע בי, שוב, לפני כן... היא חזרה על זה פעמיים בהבדל של רק כמה שעות!

הרגשתי שבא לי לדפוק את הראש בקיר. איזו מן חברה היא אם היא בוחרת לפגוע בי שוב ושוב בלי לחשוב פעמיים?

בחרתי לשכוח מכל העניין... לפחות לאותו היום, שנוכל לסיים את החופשה בצורה הטובה ביותר.

עכשיו אני כבר לגמרי אבודה. קשה לי פשוט להגיע להחלטה שחשבתי שהגעתי אליה קודם ולשאיר חברות של 4 וחצי שנים מאחור. אבל מצד שני, אם נמשיך להיות חברות, תמיד אני אזכור את כל אותם הרגעים, כל חמישתם, שהייתה לה בחירה בין מי מבין שנינו היא תפגע, והיא בחרה לפגוע בי כדי שהוא לא יפגע.

אני חושבת שמגיע לי יותר מזה.