מצב רוח: לא משהו

מוזיקה: Westlife - If Your Heart's Not In It

כבר שבועיים שאני מתלבטת אם זה הדבר הנכון לעשות. אם כדאי לקחת את הסיכון של להמשיך את הפגישות עם הפסיכולוג בתקווה שעד הגיוס נצליח להגיע למטרה שאליה כיוונתי כשהתחלתי את הפגישות מלכתחילה, או לחתוך את זה כאן ועכשיו ולהתמודד עם זה לבד בדרך שאני מכירה.

בסופו של דבר החלטתי שזה סיכון גדול מידי בשבילי. ככל שאני נמצאת ביותר פגישות אני מתחילה להפתח לרגשות שלי יותר - מה שהייתה המטרה הראשונית של הטיפול, בשביל לטפל בבעיה העיקרית - אבל אם לא נצליח להגיע למטרה הזאת ואני אשאר פתוחה לרגשות שלי בלי דרך המשך משם, אני אסבול הרבה יותר.

אז נכון שיש את הסיכוי שנספיק ונפתור את הכל, שזה בעצם הדבר הכי חשוב לי. אבל לא לוקחת את הסיכון הזה.

לא מוכנה.

לא רוצה לחזור לאותה נקודה בה הייתי לפני 5 שנים.

לא רוצה לבכות כל לילה עד שאני נרדמת.

לא רוצה לבכות בלי יכולת לעצור את הדמעות.

מעכשיו, כמה שזה יכול להזיק לי, אני חוזרת להיות בשליטה.

אני חוזרת לשלוט ברגשות שלי.

חוזרת להיות החזקה.

חוזרת להעמיד הצגות כדי שיחשבו שאני מאושרת ולא ידאגו לי.

חוזרת לזייף חיוכים.

חוזרת להיות האני שאני מכירה. אותה אחת שידעה להתמודד עם הכל ולהמשיך הלאה עם חיוך על הפנים.

אולי זו הצגה, אבל אם אני מצליחה לעבוד אפילו על עצמי, אז אולי זה לא כל כך גרוע.

רק שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, נותרתי להתמודד עם זה לגמרי לבדי.

איבדתי את די

איבדתי את יעל

איבדתי את התמיכה מהפסיכולוג... אפילו שזו באשמתי.

בעצם, אולי גם את השאר איבדתי באשמתי.

עכשיו אף אחד לא יודע... וככה זה ישאר.