עוד אחד מהרגעים האלה בו הראש שלי מלא בכל כך הרבה מחשבות, שכשאני באה להוציא הכל אני מוצאת את עצמי מול דף חלק ולא יודעת מאיפה להתחיל.

מוכרת לי הסיטואציה מאיפשהו.

איך הייתי רוצה לעמוד מולך עכשיו ולספר לך הכל.

כנראה שגם שם הייתי נתקעת ושותקת לזמן מה. לא רק בשביל לעצור להסתכל עליך לרגע שוב.

בטח היית מתחיל אתה לדבר וגורם לי להפתח, כמו שהיה כל הזמן. כנראה שלך זה היה יוצא יותר בקלות, כי זה תמיד מה שקרה. גם אם בסופו של דבר זה לא תמיד התחבר לתמונה כוללת, כל החלקים בפני עצמם היו מאוד מובנים.

בסופו של דבר הייתי מצליחה לספר לך שאני מתגעגעת. שאתה חסר לי בצורה שלא הכרתי, כאילו הכרנו לפני שנים. כאילו היית חלק מאוד גדול בחיים שלי לאורך תקופה מאוד ארוכה.

הייתי אומרת לך שכל המעטפת הזאת של היציאות והחברות והבילויים מכסה על זמן שאני לא אהיה לבד כי אחרת אני אשקע בזה, אבל כל זמן פנוי שיש לי אתה הדבר הראשון שעולה לי בראש ואני מנסה לדמיין ומעיזה לחשוב האם גם אני עוברת לך במחשבות מידי פעם.

אחת המחשבות היותר מתסכלות להתעסק בהן כשאין שום דרך לקבל תשובה.

אתה יודע מה, עזוב... לא חייבים לדבר. מוכנה גם רק לעמוד מולך ולחבק אותך. לא צריך יותר מזה. זה מספיק בשביל למלא אותי באנרגיות ולהחזיק אותי עוד קצת בלעדיך אחרי שתלך.

הלוואי ויכולת לדעת מבלי שאצטרך לספר לך על כמה עמוק נכנסת לי ללב ואיזה חלל השארת כשעזבת. אולי אז היית מבין את המשמעות שלך בעיניי. אולי אז לא היית מוותר בקלות כזאת.

מצחיק איך אמרת לי שאתה חושב מה אתה יכול לעשות כדי לעשות אותי מאושרת ורגע אחרי זה הלכת מפה. לא הבנת שכל מה שצריך זה אותך?

רוצה להגיד לך הכל, אבל גם אם אצליח לבטא את זה במילים אני לא בטוחה שאני רוצה שתדע.

אז גם אם אני אראה אותך, אני אחבק אותך ואחייך כאילו הכל בסדר. אני אספר לך הכל חוץ ממה שחשוב באמת.

שאין דבר שהייתי רוצה יותר משתהיה פה עכשיו.

ושאני מבינה שזה לא יקרה.